דף יומי לנשים - הדרן

הגמרא מסבירה את יסוד המחלוקת שבברייתא בין רבי יהודה לחכמים, וכיצד הדעה השנייה של החכמים שונה מן הדעה הראשונה הנאמרת בשם החכמים באותה ברייתא.

מקורו של רבי שמעון לשיטתו, המגבילה את הקרבנות הציבוריים שהובאו בגלגל, הוא פסוק ביהושע ה:י, המתאר את בני ישראל מקריבים את קרבן הפסח ימים ספורים לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל.

הטעם לכך שמבנה שילה נבנה בקירות אבן בעוד שתקרתו הייתה יריעה בלבד נלמד מפסוקים שנראים כסותרים -חלקם מתארים את שילה כ"בית" וחלקם כ"אוהל". 

ארבעה חכמים מביאים כל אחד פסוק אחר כדי לבאר את הדין שבתקופה שבה עמד המשכן בשילה, קודשים קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום שניתן לראות ממנו את שילה.

רבי שמעון בן יוחאי סבר שבזמן המקדש היו ארבע מחנות, משום ש־עזרת נשים נחשבה כמחנה נפרד. אולם בתקופת שילה היו רק שני מחנות. הגמרא מתקשה להבין איזה מחנה, לדעת רבי שמעון בן יוחאי, לא היה קיים בשילה, שהרי מן התורה ברור שלכל אחד מסוגי הטומאה — טמא מת, זב ומצורע — יש תחום ייחודי שבו מותר או אסור לו להיכנס, דבר המצריך שלושה מחנות נפרדים. לבסוף מסיקה הגמרא שדבריו של רבי שמעון עוסקים בנושא אחר לגמרי: שבתקופת שילה לא שימש אזור הלוויים כמקום מקלט לרוצח בשגגה. מכאן משתמע שבמדבר אכן שימש מחנה לויה כמקום מקלט, ודבר זה נתמך בדרשות על שמות כ״א:י״ג.

ברייתא מביאה חמש דעות שונות של חכמים לגבי אילו קרבנות הוקרבו במשך ארבע־עשרה השנים שלאחר הכניסה לארץ, כאשר המשכן היה בגלגל. יש הסוברים שרק קרבנות נדבה של יחידים הוקרבו. רבי מאיר סובר שגם מנחות וקרבנות נזיר הוקרבו. רבי יהודה מוסיף שאף קרבנות חובה הוקרבו במשכן (במה גדולה) ובכך מבחין בין מה שהקרב בבמה גדולה לבין מה שהוקרב בבמה קטנה. רבי שמעון מצמצם אילו קרבנות ציבור הוקרבו.

הגמרא מביאה את המקור בתורה לשיטת רבי מאיר.

לפני הקמת המשכן היה ניתן להקריב אפילו בעלי חיים בעלי מום. הדבר נלמד מהיקש בין בהמות לעופות בפסוק בבראשית ח:כ, המתאר את הקרבנות שהקריב נח לאחר המבול, שכן מומים אינם פוסלים בעופות. אולם אם היה חסר לאותו בעל חיים אבר, לא ניתן היה להקריבו. דין זה נלמד מן הפסוק בבראשית ו:יט: "מכל החי." הגמרא שואלת מדוע פסוק זה אינו משמש להוציא טריפה, ומתרצת על ידי מציאת מקור אחר לפסול טריפה.

רק בעלי חיים כשרים יכלו להיות קרבים, אף לפני הקמת המשכן. אך כיצד ייתכן הדבר, הרי טרם ניתנה התורה ולא היו מושגים של כשר/לא־כשר? רבי שמואל בר נחמני מסביר שהדבר מתייחס לאותם מינים שעתידים להיות כשרים. נח הכניס לתיבה שניים מכל מין, אך מן המינים הכשרים הכניס שבעה־שבעה, כדי שיוכל להקריב מהם לאחר המבול. כיצד ידע נח אילו מינים עתידים להיות כשרים? או שהיה זה בדרך נס, או שהחיות נכנסו לתיבה מעצמן, ורק הכשרות נכנסו בשבעות ואילו הבלתי־כשרות נכנסו בזוגות.

ישנה מחלוקת תנאים האם לפני הקמת המשכן הקריבו רק עולות או גם שלמים. הדבר תלוי בשאלה האם בני נח יכלו

המשנה פוסקת שמי שמקריב את אשם המצורע מחוץ לעזרה לפני שהגיע הזמן לבעלים להביאו (כלומר, לפני יום השמיני לטהרתו) פטור. רב חלקיה בר טובי מגביל פטור זה למקרה שבו הקריבו לשמו, לשם אשם. אך אם הקריבו שלא לשמו - יהיה חייב, שכן אילו היה מקריבו בפנים, היה קרב כקרבן אחר.

רב הונא חולק על רב חלקיה. לשיטתו, אם הקרבן אינו יכול להיקרב לשמו - מפני שעדיין לא הגיע זמנו - הוא גם אינו יכול להתקבל אם הוקרב לשם קרבן אחר. מקשים עליו מקרבן פסח: קרבן פסח שהוקרב שלא בזמנו קרב כשלמים, אף שאינו יכול להיקרב כפסח. דחיית הקושיה היא שקרבן פסח מיוחד הוא: בהמה המיועדת לפסח מקבלת מעצמה דין שלמים בכל ימות השנה מלבד ערב פסח.

שלושה מקורות מובאים לתמוך בעמדת רב חלקיה. שניים מהם נדחים, אך השלישי נראה כמוכיח את דבריו, גם לפי רב דימי וגם לפי רב אשי. עוד הסבר מובא כדי להסביר ברייתא זו לפי רב הונא.

ף נלווה

מהן פעולות שעושים בבמות ציבור ולא בבמות יחיד?

מה נחשב "חוץ מגתה"? יש מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן שמתבסס על מחלוקת אחרת - האם המבול ירד לארץ ישראל. כל אחד מעלה שלוש קושיות על הדעה האחרת. 

הגמרא מסבירה שהמשנה תואמת את שיטת רבי נחמיה לגבי מעמד שיירי הדם.

מדוע המשנה השוותה את המקרה של שני כוסות דם לחטאת שאבדה והביאו אחרת תחתיה? הגמרא מסבירה שההשוואה נועדה ללמד דין הנלמד מן המשנה, ולא לעסוק בעצם המקרה. היא מדגישה את ההבדל בין בהמה שהוקדשה כתחליף לקרבן שאבד לבין מי שמקדיש שתי בהמות מלכתחילה כדי שאחד ישמש כגיבוי (לאחריות).

המשנה מביאה מקרים רבים שבהם דיני הקרבת קרבנות בחוץ אינם חלים - או בגלל סוג הקרבן (שאינו קרב בפנים), או בגלל בעל־החיים המובא (בעל־חיים פסול, לא מיודעת להקטרה).

המשנה גם מתארת באופן היסטורי: מתי הותר להקריב קרבנות מחוץ למשכן, בבמות, ומתי הדבר נאסר? מה היו הדינים בכל תקופה - בזמן שהבמות היו מותרות ובזמן שהיו אסורות? ובתקופה שבה הבמות היו מותרות, אילו קרבנות היה ניתן להקריב בכל מקום?

חכמים ורבי אלעזר חלוקים במקרה הנוגע לחיוב על ניסוך המים מחוץ למקדש. שלושה אמוראים דנים מהו בדיוק המקרה שבו הם חלוקים ומהו הבסיס העקרוני למחלוקתם. לפי רב פפא, מחלוקתם נובעת ממחלוקת אחרת – המופיעה גם במקורות נוספים כמחלוקת תנאים – בשאלה האם הביאו נסכים עם הקרבנות במדבר. שאלה זו משליכה על כך האם הוקרבו נסכים על במות יחיד, ולזה יש השלכות לשאלה האם נסכים  תמיד חייבים להיות בכלי שרת, כי אם היו מנסכים בבמות יחיד, אז היו מנסכים בלי כלי שרת. הדבר משפיע על השאלה האם אדם יהיה חייב על ניסוך מחוץ למקדש כאשר הנסך לא הונח בכלי שרת.

רבי נחמיה סובר שאדם חייב אם נתן את שיירי הדם בחוץ. רבי יוחנן מסביר שדעה זו של רבי נחמיה מבוססת על זה שנתינת שיירי הדם היא חלק מעכב מעבודת הקרבן. מקשים על כך מברייתא שבה רבי נחמיה מתווכח עם רבי עקיבא בדיוק בעניין זה, אך הסתירה נפתרת לבסוף.

לאחר מכן דנה הסוגיה בחיוב על הקרבת קרבן עוף מחוץ למקדש: האם החיוב תלוי בכך שהעוף נשחט או שנעשתה בו מליקה בפנים או בחוץ. כל ארבעת הצירופים האפשריים נבחנים. רבי שמעון חולק על אחד מהמקרים שהביאו חכמים, אך בתחילה לא ברור על איזה חלק מדבריהם הוא חולק. לאחר שלילת כל האפשרויות באופן שיטתי, מציעה הגמרא שלושה הסברים – או הרחבת המשנה כך שתכלול מקרה נוסף, או שינוי נוסח דברי רבי שמעון במשנה.

דף נלווה

תשובה שלישית מובאת ליישב את הקושי בין עמדתו של רבי אלעזר במשנה לגבי הקטורת לבין דברי רב על עמדתו של רבי אלעזר בברייתא. התשובה השנייה, שנדחתה, תשובתו של אביי, מוחזרת על ידי רב אשי, שמיישב את הקושי שהועלה עליה.

נשאלת השאלה: אם לאחר שהקרבן כבר יצא מן העזרה חסר בו חלק, האם המקריב את שאריתו בחוץ חייב? מובאים שלושה מקורות לנסות לענות על השאלה, אך כולם נדחים.

אם אימורי שלמים נשרפים בחוץ יחד עם הבשר, חייבים, אף על פי שהבשר יכולה להיחשב כחציצה. מובאות שלוש תשובות מדוע אין זה נחשב חציצה.

אם לא נטל הקומץ, אין חיוב על הקרבת כל המנחה בחוץ, שכן גם בפנים אין זו דרך קיום מצוות מנחה. אולם אם ניטל הקומץ והוחזר לתוך שארית המנחה, חייבים על הקטרת הכול בחוץ. מדוע אין הקומץ בטל בתערובת?

מנחה נקטרת הן על ידי הקטרת הקומץ והקטרת הלבונה. אם רק אחד מהם הוקטר בחוץ, שוב נחלקים חכמים ורבי אלעזר האם חייבים, שכן מדובר בפעולה חלקית בלבד.

אסור להקריב קרבנות מחוץ לעזרה. איסור זה כולל קרבנות כשרים וכן כאלה שנפסלו בקודש – כלומר, מרגע שהובאו לעזרה או לאחר שנשחטו. ברייתא דורשת מן הפסוקים בויקרא יט:ח–ט סוגים שונים של קרבנות כשרים ופסולים שחייבים על הקרבתם מחוץ לעזרה.

המשנה פוסקת שאם הקריב בחוץ כזית המורכב מבשר ואימורים (החלקים השומניים המוקטרם מכל הקרבנות) של עולה – הוא חייב. מכאן משתמע שאילו היה זה שלמים, שני החלקים לא היו מצטרפים, שכן הבשר מיועד לאכילה ואילו האימורים מיועדים להקטרה. אף שהסקה זו נתמכת בתוספתא מעילה א:טו, התוספתא סותרת משנה במסכת מעילה טו ע״ב. התוספתא אומרת שרק בעולות, הבשר והאימורים מצטרפים גם לפיגול, נותר וטומאה, ואילו המשנה אומרת שהם מצטרפים לפיגול ולנותר בכל סוגי הקרבנות, לא רק בעולה.

הגמרא מיישבת את הסתירות בכך שפיגול ונותר מתייחסים לדברים שונים בכל מקור. ההבחנה בפיגול היא בין אכילת פיגול לבין מחשבת פיגול על אכילה או שריפה של הכזית המצורף. ההבחנה בנותר היא בין אכילת בשר ואימורים שנשארו מעבר לזמן לבין מקרה שבו חלקי הקרבן (כזית מצורף של בשר ואימורים) נותרו מקרבן שאבד לפני זריקת הדם. מאחר שבקרבן שלמים הבשר והאימורים מיועדים למקומות שונים (אכילת אדם ומזבח), אין הם מצטרפים במצב שבו החלקים צריכים להיות במקומות שונים (מחשבת פיגול וחלקי הקרבן שנותרו לפני זריקת הדם), אך

דף נלווה

מהו המקור לדעת חכמים במשנה שמי ששוחט בחוץ ולאחר מכן מקטיר בחוץ חייב? מובאות שלוש דרכי דרשה אפשריות, והגמרא מקשה על האפשרויות השונות.

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שזרק את הדם מחוץ למקדש חייב? רבי עקיבא ורבי ישמעאל לומדים זאת מפסוקים שונים. הגמרא שואלת: מה לומד כל אחד מהם מן הפסוק שבו השתמש השני לאיסור זה?

מהו המקור לדין במשנה הבאה שמי שקמץ מנחה)או מי שקיבל את הדם של קרבן בחוץ פטור? הגמרא מראה שאין כל יסוד לחשוב שהוא חייב, ודוחה במפורש הצעה שיש מקום לחשוב אחרת.

הפסוקים האוסרים שחיטה בחוץ כוללים שלושה ביטויים נפרדים המגדירים היכן חל האיסור והיכן אינו חל. מה נלמד משימוש הפסוקים בשלושתם יחד? עולא ורבא נחלקים האם מי ששוחט על גג ההיכל חייב, והמחלוקת תלויה בהבנת הביטויים הללו.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים האם בזמן הזה חייב מי ששוחט מחוץ לאזור שבו עמדה העזרה. מחלוקתם נסובה על השאלה האם קדושת בית המקדש הראשון עדיין קיימת או שמא פקעה עם חורבן הבית.

מאחר שרבי שמעון סובר שאדם נטמא רק כאשר הוא מעורב בשריפת הפרים והשעירים, שואלת הגמרא כיצד הוא מפרש את הפסוק "מחוץ למחנה" בהקשר של קרבנות יום הכיפורים (פר ושעיר הנשרפים). הוא דורש פסוק זה לגזירה שווה המקשרת את שריפת קרבנות אלו לשריפת הפרה האדומה, ומכוחה קובע שיש לשרוף את הפרה אדומה מחוץ לשלוש מחנות ופרים הנשרפים במזרח לירושלים. החכמים, לעומת זאת, דוחים השוואה זו ומבחינים בין שני מקומות השריפה: הפרה האדומה נשרפה במזרח, ואילו פרים הנשרפים נשרפו בצפון לירושלים.

המשנה דנה בדיני השוחט והמעלה קרבנות מחוץ למקדש. התנא קמא פוסק שמי ששוחט וגם מעלה בחוץ חייב על כל אחת מן הפעולות, ואילו רבי יוסי הגלילי פוטר במקרה שבו שתי הפעולות נעשו בחוץ, משום שהקרבן כבר נפסל בשעת השחיטה, ולכן ההעלאה שלאחריה אינה נחשבת לעבירה שעליה חייבים חטאת. החכמים משיבים שאף קרבן שנשחט כראוי בפנים נפסל ברגע שיוצא החוצה, ואף על פי כן האיסור להעלותו בחוץ עדיין חל.

המשנה ממשיכה לדון בדיני אכילת בשר קודשים בטומאה: אדם טמא חייב בין שאכל בשר קודש טהור ובין שאכל בשר קודש טמא, אולם רבי יוסי הגלילי שוב פוטר טמא שאכל בשר טמא, בטענה שאכל דבר שכבר נפסל. החכמים משיבים שאף בשר טהור נטמא מיד עם מגעו באדם הטמא עוד לפני האכילה.

שתי שאלות נוספות עולות בנוגע למעמד הטומאה של העוסקים בפרים ובשעירים שנשרפים מחוץ לירושלים, אך אף אחת מהן אינה זוכה לתשובה חד־משמעית.

רבי מאיר והחכמים חלוקים לגבי טומאת השעיר המשתלח (שעיר לעזאזל) הנשלח מן הצוק ביום הכיפורים. אף ששני הצדדים מסכימים שהפרה האדומה וכן הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לירושלים מטמאים אוכלין ומשקין, הם חלוקים בשאלה האם השעיר המשתלח עושה כן. לדעת החכמים, מאחר שהשעיר המשתלח הוא בעל־חיים חי – ובעלי־חיים חיים בדרך כלל אינם נטמאים ואינם מטמאים – הוא אינו מטמא גם במקרה זה, אף על פי שהאדם המשלח אותו כן נטמא. רבי מאיר, לעומת זאת, סובר שהשעיר המשתלח כן מטמא, משום שכל דבר שעתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כלומר, יכולת לטמא בני אדם) כבר מטמא אוכלין ומשקין עוד לפני כן.

עמדת החכמים מוטלת בספק לאור ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הדנה ברעיון דומה לזה של רבי מאיר בהקשר של נבלת עוף טהור. מאחר שהעוף עתיד להגיע למדרגת טומאה חמורה (כאשר אדם אוכל אותו), הוא כבר מטמא אוכלין ומשקין קודם לכן. אם החכמים מסכימים עם רבי ישמעאל, עיקרון זה אמור לחול גם על השעיר המשתלח. ואם אינם מסכימים עם רבי ישמעאל, הרי שגם הפרה האדומה והפרים והשעירים הנשרפים מחוץ למקדש לא היו צריכים לטמא אוכלין ומשקין.

רב דימי מיישב זאת בכך שהוא מסביר את שיטת רבי ישמעאל באופן המאפשר לחכמים לקבל את עקרונו ובכל זאת להוציא מן הכלל את השעיר המשתלח. אף שדברים העתידים להגיע למדרגת טומאה חמורה יכולים כבר עתה לטמא אוכלין ומשקין, הדבר נכון רק לגבי פריטים שבדרך כלל הם בני טומאה – כלומר, לאחר שמתו. אין הדבר חל על בעלי־חיים חיים, כגון השעיר המשתלח.

עור העולה ניתן לכהנים, כפי שנאמר בויקרא ז:ח. אולם המשנה מסבירה שאם הקרבן נפסל לפני זריקת הדם, הכהנים אינם מקבלים את העור. אם הקרבן הוקרב שלא לשמו – לשם קרבן אחר – מאחר שהקרבן כשר, העור ניתן לכהנים.

בנוסף לעולות, הכהנים מקבלים גם את עורות כל הקדשי קודשים, כגון אשמות וחטאות. דין זה נלמד במשנה מקל וחומר.

ברייתא מביאה מחלוקת בין שני תנאים לגבי הביטוי "עולת איש" בפסוק העוסק בזכות הכהן לעור. אחד סובר שהביטוי בא למעט עולת הקדש – רכוש המקדש – ואילו השני סובר שהוא בא למעט עולת הגר. שלושה פירושים מובאים לבאר מהי עולת הקדש, ופירוש אחד מובא לבאר את עניין הגר, שהרי ברור שגם גר נחשב "איש". שלושת פירושי עולת הקדש הם: עולת שנקנתה מותרות קרבן; מי שהקדיש קרבן לבדק הבית; ומי שהקדיש את כל נכסיו והיו בהם בהמות. פטור הגר מוסבר במקרה שבו הגר ייחד עולת נדבה ולאחר מכן מת ללא יורשים. מאחר שהקרבן הפך להפקר, אין הוא נחשב "עולת איש."

ברייתא מובאת לבאר את מקור דיני המשנה. נוסף על כך, הברייתא מלמדת שאף על פי שהפסוק אומר "איש", גם קרבנות נשים ועבדים נכללים בדין. היא מביאה גם מחלוקת לגבי הדרך שבה נכללים קדשי קדשים ויוצאים מן הכלל קדשים קלים – האם הדבר נלמד מקל וחומר, מפסוק, או שאין צורך בלימוד כלל, שהרי העור תמיד הולך אחר הבשר, ובשר קדשי קדשים אחרים ניתן לכהן.

רב סבר שמשה שימש ככהן גדול. מובאות ארבע מקורות תנאיים הסותרים לכאורה קביעה זו, אך כל אחת מהן מיושבת. לאחר מכן מובאת ברייתא המראה שבעצם קיים ויכוח תנאי בשאלה האם משה היה כהן גדול.

אחד מן התנאים במחלוקת זו מביא את דברי רבי יהושע בן קרחה: בכל מקום שהתורה משתמשת בביטוי חרון אף, יש לכך פעולה או תוצאה ממשית. דבריו נתקלים בקושיה מן הפסוק בשמות יא:ח, שבו משה כועס על פרעה אך לא נראה שנעשתה פעולה כלשהי בעקבות הכעס. ריש לקיש מתרץ שמשה סטר לפרעה על פניו. תירוץ זה עצמו קשה לאור מאמר אחר של ריש לקיש, שבו נאמר שמשה נהג בכבוד כלפי פרעה. הגמרא מביאה שני יישובים ליישב את הסתירה.

שני פסוקים מובאים כדי לבסס את העיקרון שחייבים לנהוג בכבוד כלפי מלך, אפילו מלך רשע, אחד ביחס לפרעה ואחד ביחס לאחאב.

מוקדם יותר הובא מקור שקרא למשה "מלך". אולם עולא אמר שמשה רצה להיות מלך ולא ניתנה לו משאלתו. רבא מיישב זאת בכך שהוא מדייק בדברי עולא: משה ביקש שבניו יהיו מלכים, ובקשה זו לא נענתה; אבל משה עצמו נחשב למלך.

דף נלווה

יש מחלוקת בין רבי נחמיה לבין רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הסיבה שאהרן שרף את שעיר החטאת ביום השמיני למילואים. רבי נחמיה סובר שהסיבה היא אנינות, ואילו רבי שמעון ורבי יהודה טוענים שהשעיר נשרף מפני שנטמא. הם מקשים שלוש קושיות על שיטת רבי נחמיה - כיצד ניתן ליישב את הקושיות, וכיצד כל אחד מהם מפרש את הפסוקים שבקטע?

מתי פנחס נעשה כהן? 

לפי רב, משה היה כהן גדול. הגמרא מביאה קושיות על דבריו.

דף נלווה

שלושה יישובים נוספים – ובסך הכול חמישה – מוצעים כדי ליישב את הסתירה בין שתי הברייתות, שכל אחת מהן מציגה עמדה שונה של רבי שמעון בשאלה האם אונן רשאי לאכול מקרבן הפסח בלילה. על היישוב השלישי מקשים, ליישוב הרביעי מובאת ראיה, ודבריו של רבה בר רב הונא מובאים לתמוך ביישוב החמישי.

לאחר שהמשנה דנה באילו כהנים זכאים לקבל חלקים מבשר הקרבנות, ריש לקיש דורש מן הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה" כי רק מי שמבצע את העבודה רשאי לאכול, ובכך מוציא את הטבול יום ואת המחוסר כיפורים. הגמרא מקשה על כך, שהרי כהנים במשמרת השבוע מקבלים חלק אף אם לא הקריבו בפועל את הקרבן, וגם קטנים אוכלים אף שאינם ראויים לעבודה. לכן מפרשת הגמרא שהפסוק מתכוון ל"ראוי לעבודה" לעניין קבלת חלק, אף שקטנים שאינם ראויים יכולים לאכול, אבל לא מקבלים חלק. קושי נוסף מתעורר לגבי כהנים בעלי מום, שאינם ראויים לעבודת הקרבנות ובכל זאת מקבלים חלק. לפתרון, הפסוק "כל זכר בכהנים" כולל בעלי מום, והגמרא מנתחת מדוע הטבול יום הוצא מן הכלל בעוד בעל מום נכלל.

ריש לקיש שואל עוד האם כהן בעל מום שהוא גם טמא זכאי לקבל חלק. רבה מביא ראיה מן הכה

ם חלק של קרבן נתבשל יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל חולין, המאכל מקבל את מעמד הקרבן המחמיר יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. אף על פי שדין זה מובא בהקשר של קרבן החטאת, דרשה על הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים סוגי קרבנות שונים, מלמדת שעיקרון זה חל על כל הקרבנות. כל קרבן הנזכר בפסוק משמש ללמד דין מסוים על שאר הקרבנות.

ברייתא בשם רבי עקיבא דורשת את דין המאכלים שנתבשלו יחד מן המילה "מנחה" שבפסוק, שכן אותו דין מופיע גם בהקשר של מנחות בויקרא ו:יא. המילה "חטאת" שבפסוק, לעומת זאת, משמש ללמד דינים אחרים. בעוד שהברייתא דורשת שלושה דינים מן "חטאת" – שאין לקנותה בכספי מעשר שני, שיש להקריבה ביום, ושכל פעולותיה נעשות ביד ימין – הגמרא מצמצמת זאת לשניים, ואולי אף לאחד, שכן שאר הדינים נלמדים במפורש בקרבנות אחרים.

רבא מעלה שתי שאלות בנוגע לדם שעל בגד: האחת נוגעת לדיני הכיבוס דם חטאת בעזרה, והשנייה נוגעת לדפ בבגד כחציצה במקווה. הוא פותר את השאלה הראשונה, אך השנייה נותרת ללא מענה.

המשנה מונה מצבים שבהם כהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר. אם אינם יכולים להקריב את הקרבן מחמת טומאה או פסול אחר – אינם זכאים לחלק. אולם כהנים בעלי מום, אף שאינם רשאים לעבוד במקדש ולהקריב קרבנות, זכאים בכל זאת לקבל חלק מן הבשר.

רבי טרפון וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה של כלי מתכות ששימשו לבישול בשר קרבנות נדרשים בימי החג כפי שנדרשים במשך השנה, או שבימי החג אין צריך לבצע אותם עד סיום החג. מהו יסוד עמדתו של רבי טרפון להקל בחג?

הזמן הכללי לביצוע מריקה ושטיפה הוא לאחר שעבר הזמן המותר לאכילת הקרבן. מניין הדבר נלמד?

רבי וחכמים נחלקו האם מריקה ושטיפה נעשים שניהם במים קרים, או שמריקה נעשית במים חמים ושטיפה במים קרים. ואף לשיטת רבי, הסובר ששניהם במים קרים, עדיין יש צורך להרתיח תחילה את הסיר במים חמים כדי להסיר את טעם הבשר שהפך לנותר, נשאר מעבר לזמן שבו ניתן לאכול את הקרבן.

אם חלק של קרבן נתבשל יחד עם קרבן אחר במעמד שונה, או עם מאכל של חולין, המאכל מקבל את מעמד הקרבן החמור יותר, כפי שנאמר בויקרא ו:כ. דין זה חל רק אם ניתן טעם. ופרטי הדין נידונים. נשאלת שאלה: מדוע מצוות עשה לאכול בשר קרבן אינה דוחה את מצוות לא תעשה שלא לאכול בשר פסול? רבא משיב שעיקרון זה אינו חל במקדש. רב אשי משיב שיש גם מצוות לא תעשה וגם מצוות עשה שלא לאכול את הבשר, ולכן מצוות העשה לא דוחה.

הפסוק הנוגע לדין זה נאמר בהקשר לחטאת. מן הפסוק בויקרא ז:לז, שבו מוזכרים קרבנות שונים, למדו חכמים שדיני כל סוג קרבן חלים גם על שאר הסוגים. מן החטאת המוזכרת בפסוק זה הם למדו שהדין הזה חל על כל הקרבנות. מה לומדים משאר קרבנות הנזכרים בפסוק?

הגמרא מעלה שתי קושיות על המסקנה שכלי חרס ניתן להכשיר על ידי הכנסת אש לתוכו. ראשית, מדוע התורה מצווה לשבור כלי חרס שבו נתבשל בשר קדשים, אם אפשר פשוט להכניסו לכבשן? התשובה היא שבירושלים לא ניתן להשתמש בכבשנים, שכן הם משחירים את הקירות ומכערים את מראה העיר. שנית, מדוע תנורי המקדש נעשו ממתכת, אם ניתן היה להשתמש בתנורי חרס ולהכשירם? ההנחה שמאחורי שאלה זו שגויה, שכן התנורים היו נחושת לא בגלל שבירת כלי חרס אלא כי היו צריכים לשמש ככלי שרת במקרים מסוימים (כגון שתי הלחם בשבועות ולחם הפנים) וכלי שרת אינם יכולים להיות עשויים מחרס.

רב יצחק בר יהודה עזב את בית מדרשו של רמי בר חמא ועבר ללמוד אצל רב ששת. רמי בר חמא נפגע, וסבר שרב יצחק עזבו כי הוא מחפש כבוד. רב יצחק הסביר שלא קיבל תשובות מספקות מרמי בר חמא, שכן הוא השיב מתוך הגיון ולא מתוך מקורות תנאיים. רמי בר חמא איתגר את רב יצחק לשאול אותו שאלה, והבטיח להשיב עליה ממקור תנאי. רב יצחק שאל על מריקה ושטיפה של כלי שבו השתמשו רק בחלק מהכלי לבישול קדשים – האם כל הכלי צריך מריקה ושטיפה, או רק החלק שבו השתמשו? רמי בר חמא השיב בהיגיון שרק החלק שבו השתמשו צריך ניקוי, כמו במקרה של דם על בגד. רב יצחק דחה את ההיגיון הזה וגם הביא ברייתא המוכיחה את ההפך, ובכך הפריך לחלוטין את רמי בר חמא.

רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם דין מריקה ושטיפה חל גם על קדשי קדשים וגם על קדשים קלים,

הסוגיה שהועלתה בעמוד הקודם בנוגע לכיבוס כלים שהוצאו מן העזרה, נידונה כעת גם לגבי שבירת כלי חרס וביצוע מריקה ושטיפה של כלי מתכת. אם כלים אלו נוקבו ואיבדו את מעמדם ככלי ראוי, כיצד ניתן לקיים את מצוות שבירתם או ניקויים?

ריש לקיש מלמד כיצד יש לנהוג במעיל הכהן גדול שנטמא, מאחר שאסור לקורעו. רב אדא בר אהבה מקשה על הצעתו, אך הגמרא מתרצת את הקושי.

הגמרא מעלה קושי נוסף בנוגע לחיוב הכיבוס: כיצד ניתן לכבס דם בעזרה אם רב נחמן בשם רבה בר אבוה פוסק שדם חטאת וכתמי נגעים טעונים ניקוי בשבעה סממנים, שאחד מהם הוא מי רגליים? לפי ברייתא, אסור להכניס מי רגליים למקדש. הפתרון הוא להביא מי רגליים מעורבים ברוק תפל.

המשנה מלמדת שכלים שבהם נתבשל בשר קדשים, או שנשפך (עירה) לתוכם דבר שרותח, טעונים מריקה ושטיפה – בין אם מדובר בקדשי קדשים ובין אם בקדשים קלים. רבי שמעון חולק, ופוטר קדשים קלים מן החיוב הזה.

ברייתא מסבירה שהמילים בפסוק בויקרא ו:כא "אשר תבושל בו" לומדים

דף נלווה

הגמרא בוחנת את המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יהודה האם בגדי עור שנכתמו בדם חטאת טעונים כיבוס. ברייתא מביאה פסוקים מן התורה כמקור לכל אחת מן השיטות, כאשר המחלוקת נסובה על פירוש המילה "בגד". רבי יהודה מבין ש"בגד" כולל כל דבר שבפוטנציאל יכול לקבל טומאה, ואילו לדעת רבי אלעזר הוא מתייחס לבגדים שהם בפועל בני קבלת טומאה. אביי ורבא מציינים שלושה הבדלים מעשיים הנובעים מפירושיהם השונים.

ברייתא אחרת מביאה את המקור לכך שרק המקום המדויק בבגד שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, ולא כל הבגד כולו.

הגמרא מדייקת מהמשנה שעור ניתנת לכיבוס, אך מצטטת מקור סותר בהקשר להלכות שבת, הקובע שלנקות עור במים אינה נחשבת כיבוס. אביי מיישב את הסתירה בכך שמייחס את אחת הדעות לחכמים ואת השנייה ל"אחרים" הכוללים עור בכיבוס. רבא מערער על כך ומתרץ בתורה אחרת - שההבחנה היא בין עור רך לעור קשה. לאחר שהוא מעלה שתי קושיות על הסברו, רבא מציע

דף נלווה

רמי בר חמא שואל את רב חסדא האם דם שניתז על בגד שכבר טמא טעון כיבוס. רב הונא בריה דרב יהושע מסביר כי השאלה תלויה האם אין צורך בכיבוס רק כאשר הטומאה והפסול באים בזה אחר זה, או גם כאשר הם באים בבת אחת. רב חסדא מקשר את הסוגיה למחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים בדין מי חטאת שנטמאו, לפי פירושו של אביי. כדי לבאר את הבנת אביי, הגמרא מציגה מחלוקת רחבה יותר בין רבה, אביי ורבא על נושא ומהות המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים.

ברייתא מלמדת שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, ולא דם שכבר נפסל. רבי עקיבא פוסק שדם שהיה לו שעת כושר ואחר כך נפסל טעון כיבוס, ואילו רבי שמעון סובר שבכל מקרה דם פסול אינו טעון כיבוס.

המשנה קובעת שדם שניתז מצוואר הבהמה, או מן הקרן או מן היסוד של המזבח, אינו טעון כיבוס, וכן דם שנשפך על הרצפה ונאסף – אינו טעון כיבוס, מפני שרק דם שנתקבל בכלי והראוי להזאה טעון כיבוס. שתי ברייתות מובאות להראות כיצד נלמדים דינים אלו מן הפסוקים שבתורה. הגמרא מוסיפה ומבארת שדרישת "ראוי להזאה" באה למעט מקרים שבהם התקבל פחות מן השיעור הנדרש בכל כלי. רבא מסביר שעיקרון זה נלמד מדרש

שמואל סובר שלדעת רבי עקיבא ניתן להביא יין כקרבן נדבה, והיין נזרק על גבי המזבח. אולם ברייתא מביאה דעה שרבי עקיבא סבר שמדובר בנסך לתוך ספלים בראש המזבח, דבר המעורר קושי על שיטת שמואל. הגמרא מתרצת את הקושי בכך ששמואל סובר כרבי שמעון, והברייתא כרבי יהודה – בשאלה האם דבר שאינו מתכון אסור או מותר, שכן אם מנסכים יין על המזבח, הדבר מכבה חלק מן האש שעל המזבח, והכיבוי אסור מן התורה. מקשים על תירוץ זה, שהרי רבי שמעון עצמו סובר כרבי יהודה נגד רבי שמעון באיסור כיבוי גחלת עץ כשהיא מצויה ברשות הרבים. תירוץ ניתן על ידי הבחנה בין שני המקרים: שמואל סובר כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוון, אך כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה.

דם חטאת שנזרק על בגד לפני שהובא הדם על המזבח – הבגד טעון כיבוס בעזרה. דין זה חל הן על דם חטאות החיצוניות והן על דם חטאות הפנימיות, אך אינו חל על חטאת העוף. הדבר נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ו:יח, המרחיבה ומצמצמת כאחד. נשאלת השאלה: מדוע דווקא העוף יוצא מן הכלל והחטאות הפנימיות נכללות? שלושה תירוצים ניתנו לכך.

שתי שאלות נשאלו על חטאת העוף – תשובה לשאלה השנייה הובאה מברייתא הנוגעת לנושא שלנו, אך שתי השאלות נותרו ללא מענה ברור.

לוי שאל שאלה נוספת: כתם דם שעבר מבגד אחד אל בגד אחר – האם גם הוא טעון כיבוס?

אם קרבן אחד תדיר, אך השני מקודש יותר – איזה קודם? שלושה מקרים מובאים מן המשנה הראשונה בפרק, זבחים פט, כדי להוכיח שהתדירות קובעת קדימה, אך כל אחד מהם נדחה באותו אופן. לאחר מכן מובאת משנה העוסקת בסדר הברכות בקידוש ואמירה של רבי יוחנן כדי להוכיח גם כן שהתדירות קובעת קדימה, אך גם הם נדחים. לבסוף מדייקים מן המשנה בזבחים צ, שמשתמעת ממנה שאם היו לפני הכהן שלמים ואשם או חטאת, ושניהם מן היום, האשם או החטאת יוקדמו – אף על פי שקרבן שלמים מצוי יותר. כדי לדחות ראיה זו, רבא מבחין בין "תדיר" לבין "מצוי" רב הונא מנסה לדחות את הבחנתו של רבא ממקור העוסק בברית מילה ופסח, שם ברית מילה נחשבת תדירה. אולם קושייתו נפתרת בשתי דרכים אפשריות.

אם קרבן שאינו תדיר נשחט תחילה, ולאחר מכן נוכחו בטעותם – האם מערבבים את הדם (כדי שלא יקרוש) בזמן שמקריבים את הקרבן התדיר תחילה, או שמסיימים את הקרבן שכבר התחילו בו? ארבעה מקורות מובאים כדי לענות על שאלה זו (שלושה מהם הובאו גם לשאלה הקודמת), אך כל הניסיונות נדחים.

במשנה נחלקו רבי שמעון ורבי טרפון אם ניתן להקריב שמן במקדש כקרבן נדבה. שמואל מסביר שלדעת רבי טרפון, הסובר שניתן להביאו, רק קומץ נשרף על גבי המזבח והשאר ניתן לכהנים לאכילה. רבי זירא מחזק את דברי שמואל מן המשנה, ואילו אביי מביא דעה אחרת – שקרבן שמן נדבה נשרף כולו – וגם הוא מביא ראיה מן המשנה. תוספתא מובאת כדי להקשות על שמואל, אך הקושיה נפתרת. לאחר מכן מציעה הגמרא שיש מחלוקת תנאים בנושא זה. לאחר ניסיון לדחות את ההצעה, היא מתקבלת.

רבינא בר שילא סובר שהאימורים של קודשים קלים שיצאו מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם, נפסלים. הגמרא בודקת האם הדבר תואם למחלוקת תנאית בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בעניין דומה, אך רב פפא מבהיר שמחלוקתם עוסקת במקרה אחר.

הגמרא דנה בסדר הקדימה המובא במשנה, שבו קרבנות העוף קודמים למנחות, ומנחות חטאת קודמות למנחות נדבה. אף שניתן לטעון לסדר הפוך, הנימוק שבמשנה נחשב חזק יותר ולכן נשמר.

שאלה נשאלת: האם מנחת סוטה קודמת למנחת נדבה? הגמרא מביאה שני מקורות (כולל משנתינו) לענות עלך השאלה, אך התושבות נדחות.

קרבן חטאת, אפילו של עוף, קודם לכל קרבן עולה, אפילו של בהמה. סדר זה נתמך משלושה פסוקים המתייחסים כל אחד למצב שונה. אף שישנם שלושה מקורות תנאיים שנראים כסותרים את העיקרון הזה, הגמרא מיישבת את הסתירות.

קרבנות חטאת גם קודמים לקרבנות אשם, למעט אשם מצורע, שכן הוא מובא לטהרת המצורע. קרבן זה, יחד עם אשם נזיר, שונה משאר קרבנות האשם בשני אופנים מהותיים.

דף נלווה

ישנם שני עקרונות כלליים שבהם משתמשת המשנה כדי לקבוע את סדר הקדימה בקרב הקרבנות:

המשנה מפרטת אילו קרבנות נחשבים תדירים יותר ואילו נחשבים מקודשים יותר. בדיון על המקודשים יותר, המשנה מדגישה את המאפיינים הייחודיים של כל סוג קרבן ומביאה דוגמאות הממחישות את הקדימה של קרבן אחד על פני אחר.

עם זאת, ישנם מצבים שאינם נידונים במפורש, והגמרא מעלה שאלות לגבי הדין במקרים אלו, תוך ניסיון להסיק את התשובות מתוך דוגמאות המשנה.

הגמרא עושה ניסיון אחרון לענות על השאלה האם אוויר המזבח יכול לקדש פריטים פסולים כשם שהמזבח עצמו מקדש. הניסיון נדחה.

המשנה מלמדת שכלי שרת המיועדים לנוזלים מקדשים נוזלים, וכלים המשמשים לייבש מקדשים דברים יבשים. כלי נוזלים אינם מקדשים יבשים, ולהיפך. אם כלי שרת נוקבו, הם מקדשים רק אם עדיין יכולים לשמש את תפקידם המקורי ונשארים שלמים. כל הקדשה מתבצעת רק בתוך העזרה.

שמואל מגביל את הדין הראשון של המשנה לכלי מדידה, אך קערות ודומיהן יכולות לקדש גם דברים יבשים. ראייתו היא מפסוק לגבי סולת בלולה בשמן שהונחה בקערה המשמשת בדרך כלל לנוזלים (במדבר ז:יג). רב אחא מקשה על ראיה זו, שכן סולת בלולה בשמן אינה מוצק ממש, ושמואל נותן שתי תשובות אפשריות.

שמואל מוסיף שכלי שרת מקדשים רק כשהם שלמים, מלאים בכמות הנדרשת לקרבן, ויכולים לקדש רק מבפנים. נוסחים שונים של הלכה זו חלוקים מעט: יש גירסה האומרת "מבפנים" במקום

רבה ורב חסדא נחלקו בשני עניינים. אם פריטים שלא נשרפו כליל על גבי המזבח, הוסרו לפני חצות והוחזרו לאחר חצות – באיזה שלב הם נחשבים כמעוכלים כך שאין צורך להחזירם שוב על המזבח אם יוסרו פעם נוספת (בהנחה שעדיין לא הפכו לאפר, שאז ממילא אין צורך להחזירם)? רבה אומר: בחצות של הלילה הבא, ואילו רב חסדא אומר: בעלות השחר. אם לא הוחזרו עד לאחר עלות השחר, רבה עדיין פוסק שחצות של הלילה הבא הופכת אותם למעוכלים, ואילו רב חסדא סובר שאין הם יכולים להיחשב נשרפים לעולם.

רב יוסף חולק על ההנחה שביסוד שתי הדעות, שלפיה אם לא היו על המזבח בחצות – אינם יכולים להיחשב נשרפים. לדעתו, עצם החצות הופכת את כל הפריטים לנשרפים, גם אם הוסרו מן המזבח לפני חצות ועדיין לא הוחזרו אליו.

רבא שאל את רבה: אם פריטים נשארים בראש המזבח כל הלילה, האם הדבר מונע מהם להיפסל בלינה (שהייה לילה שלם)? רבה השיב שאינם נפסלים, אך רבא לא קיבל את תשובתו.

ברייתא מובאת כמ

דברים שבכלל לא מיועדים למזבח, אם עלו, ירדו.

לפי המשנה, בקרבן עולה, דברים המחוברים לבשר אך אינם הבשר עצמו – כגון עצמות, פרסות, קרניים וגידים – נשארים על המזבח אם הם מחוברים לבשר. אולם אם הם נפרדו, יש להסירם מן המזבח. דין זה נלמד משני פסוקים שונים בתורה: בויקרא א:ט נאמר בקרבן עולה שכל דבר נשרף על המזבח, ובדברים יב:כז נאמר שבקרבן עולה הבשר והדם מובאים על המזבח. דעה זו במשנה מיוחסת לרבי, בעוד שדעה תנאית אחרת מפרשת את "הכל" באופן רחב יותר, לכלול גם חלקים אלו, והפסוק המגביל בא להוציא עצמות, גידים וכדומה רק לאחר שנעכלו על ידי האש ונפרדו ממנה.

רבי זירא מגביל את דברי רבי ומסביר שאם נפרדו מן הבשר אך התקרבו למערכה, הם נשארים על המזבח. הגמרא דוחה הסבר זה, ורבה מפרש אחרת את דברי רבי זירא. הוא מסביר שההגבלה אינה על דברי רבי עצמם אלא על מסקנה שנלמדה מהם – שאם נפרדו, יש להסירם מן המזבח, אך הם עדיין קדושים ואסורים בהנאה. רבה מבחין בין דברים שנפרדו לפני זריקת הדם על המזבח לבין אלו שנפרדו לאחר מכן. אם היו מחוברים בשעת זריקת הדם ולאחר מכן נפרדו, הרי הם נחשבים כקדשים שנפסלו ואסורים בהנאה. אבל אם כבר היו מנותקים בשעת זריקה, מעולם לא נועדו למזבח ולכן מותרים לשימוש הכהנים, כפי שנלמד בגזירה שווה מקרבן אשם.

רבי אלעזר נוקט גישה הפ

רבי יוחנן פוסק שמי ששוחט בהמה בלילה ומקריב אותה מחוץ לעזרה, חייב משום הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אף על פי שבדרך כלל כדי להתחייב צריך שהשחיטה תיעשה באופן כשר. רבי יוחנן מנמק שמקרה זה אינו גרוע יותר ממי ששוחט בחוץ ומקריב בחוץ, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שאם שחט בלילה והעלה את הקרבן על המזבח, יש להורידו.

רב חייא בר אבין מקשה על השוואתו של רבי יוחנן מן המקרה של שחיטת עוף בתוך העזרה ומחוצה לה. יש המבינים שזו קושיה שאין לה פתרון על דברי רבי יוחנן, ויש המבחינים בין שחיטת עוף בעזרה לבין שחיטת בהמה מחוץ לעזרה, שכן פעולת שחיטת עוף במקדש אינה פעולה כשרה, שהרי נדרשת מליקה.

עולא פוסק שהאימורים (החלקים השומניים הנשרפים על המזבח) של קדשים קלים שהונחו על המזבח לפני זריקת הדם – אף על פי שלא היה זה הזמן הנכון להניחם, שהרי הם מתקדשים רק לאחר זריקת הדם – הם נשארים על המזבח.

רבי זירא מנסה להוכיח את דברי עולא מן הברייתא בזבחים דף פ"ד ע"

דף נלווה

במחלוקת בין חמשת התנאים לגבי אילו דברים נשארים על המזבח גם אם נפסלו, ריש לקיש מציין מקרים שבהם יש הבדל הלכתי ממשי בין הדעות השונות. לפי הגמרא, חידושו הוא במקרה אחד ספציפי שרצה לחדש שר' שמעון עדיין עומד בעמדתו (נסכים הבאים עם הקרבן אבל לא הובאו באותו יום שהוקרב הקרבן.

קיימת מחלוקת תנאים בין ר' שמעון ור' יהודה לגבי אילו פסולים חל עליהם הדין של "אם עלו – לא ירדו." הגמרא מביאה ברייתא שבה מסבירים את המקור לדיעותיהם 

דף נלווה

דם חטאת נפסל אם הובא אל תוך ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל, ובמקום זאת הובא אל קודש הקדשים – האם גם הוא נפסל? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שמיודעים לקדשי קדשים וכבר יצא והוכנס שוב? ואם הוא נפסל, מה לגבי דם שלאחר שהעבירו מהפרוכת למזבח, החזירם ליד הפרוכת?

רבי אליעזר ורבי שמעון נחלקו לגבי קרבנות שדמם הובא אל ההיכל. האם הקרבן נפסל בעצם ההבאה פנימה, או רק אם הדם הוקרב בפועל על גבי המזבח? הגמרא מביאה מקורות לכל אחת מן השיטות ומבארת את שורש המחלוקת.

רבי יהודה פוטר מדין פסול דם שהובא בשוגג אל ההיכל. אך מה יהיה הדין אם הדם הובא במזיד – האם ייפסל רק אם הוקרב? רבי ירמיה מביא ברייתא כדי להשיב על שאלה זו.

פריטים פסולים אינם אמורים להיות מונחים על גבי המזבח. אולם אם הונחו שם בפועל, המזבח מקדשם ואין מורידים אותם. עם זאת, קיימת מחלוקת תנאים באשר לאילו סוגי פריטים חלה הלכה זו. מובאות חמש שיטות שונות, והגמרא בוחנת את יסוד כל אחת מהן ואת הטעמים למחלוקת ביניהן.

דף נלווה

ישנן דעות שונות בנוגע למספר סוגיות הקשורות לדם שחייב להינתן על המזבח החיצון אך נפסל אם הובא אל ההיכל – מאיזה פסוק נלמד דין זה, האם הוא חל על כל הקרבנות, והאם הוא חל רק אם זרק את הדם שם ולא בעצם ההכנסה להיכל עם הדם.

אם דם של חטאת אחת חולק לשתי כוסות, ואחת מהן הוצאה החוצה או הובאה אל ההיכל – האם הכוס השנייה (שעדיין נמצאת בעזרה) נפסלת? רבי יוסי הגלילי וחכמים נחלקים בזה, ורבי יוסי מביא טענות הגיוניות כנגד עמדת החכמים, והם משיבים לו בפסוקים מן התורה.

אסור גם להביא דם חטאות אל קודש הקודשים, כפי שנלמד מפסוק בתורה.

דם חטאת נפסל אם הובא אל ההיכל. אך מה הדין בדם חטאת שיועד להינתן בהיכל ובמקום זאת הובא אל קודש הקודשים – האם גם הוא נפסל? ואם כן, מה הדין בדם שיועד להיכנס לקודש הקודשים אך יצא החוצה ולאחר מכן הובא שוב פנימה?

הקושיה האחרונה ממשנתנו על הסברו של רב אשי לשיטת רבי אליעזר במשנה בפרה – שרבי אליעזר סובר שאין אנו רואים כל טיפה מן התערובת ככוללת חלקים משני המרכיבים (אין בילה) – אינה ניתנת לפתרון כפי שנפתרו הקושיות הקודמות.

כדי ליישב קושיה זו מציע רבא הסבר חלופי למשנה ולברייתא שהובאו כקושיות על רב אשי. הוא מסביר שהמשנה והברייתא אינן עוסקות במקרה של דמים שהתערבבו ממש, אלא בכוסות דמים שנתערבבו זו בזו. לכן אין הן רלוונטיות לדיון כיצד להתייחס לחלק מן הדם הבא מתערובת דמים.

הגמרא מקשה על דברי רבא ומביאה ברייתא שבה רבי יהודה אומר בפירוש שרבי אליעזר וחכמים אכן נחלקו בדמים שהתערבבו. בסיכום מציעה הגמרא שמדובר במחלוקת תנאים אם נחלקו או לא נחלקו בדמים מעורבים.

אחד מן המקרים במשנה עסק בתערובת דמים שחייבים להינתן על גבי המזבח למעלה עם דמים שחייבים להינתן למטה. רבי אליעזר מתיר לתת את הדם תחילה למעלה ואחר כך למטה, ואילו החכמים אוסרים. אביי מגביל את המחלוקת לדמים של חטאת שהתערבבו עם דמים של עולה, אך ל

דף נלווה

סתירה בין המשנה במסכת מקוואות י:ו, שפוסקת לפי רוב, לבין דעת רבי יהודה בברייתא, ההולכת אחר מראה, נפתרת בשתי דרכים. אביי מציע שבברייתא שבה דעתו מחמירה יותר – רבי יהודה מצטט את דעת רבן גמליאל, שנודע כמחמיר בענייני ביטול, שכן לא התיר כלל ביטול במקרה של תערובת שני פריטים מאותו סוג (מין במינו). רבא מציע שהדעה במשנה מקוואות מתייחסת למקרה שבו רק החלק החיצוני של הכוס היה טמא, והמים שבמקווה צריכים לעבור על שפת הכוס לפי דין תורה, אך אינם חייבים למלא את הכוס. מאחר שדרישת מילוי הכוס במי מקווה היא מדרבנן בלבד – יש מקום להקל.

רבי אלעזר חולק על ריש לקיש לגבי פיגול ונותר שנתערבו יחד, שכן הוא סובר כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו – כך גם איסורים אינם מתבטלים זה בזה. הדבר מבוסס על הלל שהיה אוכל מצה ומרור יחד בפסח, כדי לקיים את המצווה שהם נאכלים יחד. אילו מצוות היו יכולות להתבטל זו בזו, טעמו החזק של המרור היה מבטל את טעם המצה, ולא היה יכול לקיים את חובת אכילת מצה בדרך זו.

בעניין מין במינו קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים האם היא מתבטלת. מחלוקת זו מופיעה גם בתוספתא טהרות ה׳:ג׳ בין רבי אליעזר בן יעקב לחכמים במקרה של חרס שנבלע בו שתן – האם ניתן להכשירו על ידי השריה/שטיפה בשתן.

המשנה עוסקת במקרה של דם שנתערב במים או בחומרים אחרים: באילו נסיבות ניתן עדיין להקריבו על המזבח? אם התערובת שומרת על מראה של דם, ניתן להקריב. אם נתערב בחומר בעל צבע דומה, כגון יין או דם שאינו מיועד לקרבן, אך אילו היה אותו חומר מים הדם היה עדיין ניכר, הרי שהדם כשר להקרבה. רבי יהודה, לעומת זאת, פוסק שדם אינו מתבטל בדם אחר, שכן הם מאותו מהות. לכן, אפילו אם יש רק כמות מועטה של דם קרבן בתערובת עם דמים אחרים, ניתן להזות אותו על המזבח. ואילו אם הדם נתערב בדם פסול, כגון דם מבמה שנרבעה או דם היוצא לאחר זרימת השחיטה הראשונה (דם התמצית), התערובת נשפכת ואינה ראויה להקרבה. רבי אליעזר מתיר זאת.

רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מגביל את דין המשנה למקרה שבו חומר אחר נשפך לתוך הדם. אך אם דם נפל לתוך מים, כל טיפה מתבטלת מיד עם מגע המים (ראשון ראשון בטל), נדחית מן המזבח, ומשנדחתה אינה יכולה עוד להתקבל, אפילו אם רוב התערובת הסופית היא דם, מדין דיחוי. עקרון הדיחוי חל רק בקדשים, ולא במצוות כגון מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה.

ריש לקיש פוסק לגבי תערובת של פיגול ונותר: אם אכלם יחד – אין מלקות. מכאן מסיקה הגמרא שלושה עקרונות לגבי תערובות: (1) אף פריטים אסורים מבטלים זה את זה; (2) הכלל שפריט שנותן טעם נחשב משמעותי ואינו מתבטל, אינו דין תורה; (3) התראת ספק אינה נחשבת התראה תקפה.

קושיה עולה על העיקרון השני. לאחר ניסיון כושל ליישב את הקושיה, ההסקה נדחית. ריש לקיש דיבר על פיגול ונותר של שני פריטים דומים – בשר ובשר (מין במינו) – המתבטלים ברוב, שכן טעמם אינו מובחן. טעם נחשב רק כאשר מדובר בפריטים שונים (מין בשאינו מינו), שבהם הטעם מורגש.

הגמרא מסיימת את ההסבר כיצד, לפי רבי שמעון, ספק מצורע יכול להביא את השמן לתהליך טהרתו כקרבן בתנאי שזה או לטהרת המצורע או כנדבה של שמן, ומתמודדת עם הבעיות הרבות שעולים במצב זה.

רב רחומא אמר לרבינא שרב הונא בר תחליפא שאל מדוע רבי שמעון הציע שהספק מצורע יביא בהמה כקרבן אשם או כקרבן שלמי נדבה, ולא הציע להביא אותה כקרבן אשם או כקרבן אשם תלוי, ובכך להימנע מבעיה של פסילת קדשים. רב רחומא מסביר שניתן להסיק מכך שרבי שמעון חולק על רבי אליעזר וסובר שאין מביאים קרבן אשם תלוי בנדבה. אולם רבינא דוחה את ההסבר הזה, מפני שקרבן האשם של מצורע בא מכבש בן שנה, ואילו קרבן אשם תלוי בא מאיל בן שנתיים.

במשנה מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים לגבי תערובת אברים של חטאת ועולה – האם ניתן להקריבם על המזבח. הגמרא מביאה את יסוד המחלוקת, השורש בפירושים שונים של ויקרא ב:יא–יב, ולאחר מכן מביאה ברייתא בשם רבי יהודה שהייתה לו גרסה אחרת של המחלוקת. לפי רבי יהודה, הם נחלקו רק במקרה של תערובת אברים של בעלי מום עם שאינם בעלי מום. אבל שניהם מסכימים שתערובת של חטאת ועולה מותרת להקרבה על המזבח, ואילו אברים של בהמות שרבעו או נרבעו אסורים. מדוע רבי אליעזר הבחין בין בעלי מום לבין רובע ונרבע? רב הונא מסביר שמדובר במום קל, ועל פי דעת רבי עקיבא שמקל במקרה כזה. אך מאחר שרבי עקיבא התיר מום זה רק בדיעבד, רב פפא מוסיף שהמקרה הוא כשהאברים כבר הונחו על הכבש. הסבר זה נדחה, שכן אם כך – גם ללא תערובת היה מותר. לכן מובא הסבר חדש לדברי רבי אליעזר, הנלמד מדרשה על ויקרא כב:כה שמיעט תערובות של בעלי מומים עם תמימים.

ארבע קושיות הועלו כנגד הסברו של רבא בדעת רבי שמעון – שהוא מתיר קדשים להיפסל רק בדיעבד, אך לא לכתחילה. רוב הקושיות נפתרו, אך לא כולן.

בקושיה הרביעית נדונה אשם מצורע. לאחר מכן מבקשת הגמרא לברר כיצד מביאים את לוג השמן של מצורע במקרה שהקרבנות נתערבו.

אם קרבנות מאותו סוג נתערבו, המשנה פוסקת שהם מוקרבים "למי שהם שייכים." אולם בקרבנות שבהם נדרשת סמיכה, כיצד ניתן להקריב, הרי אי אפשר לסמוך על קרבן של אחר? רב יוסף מסביר שהמשנה מתייחסת לנשים שאינן חייבות בסמיכה. קרבנות של גברים לא יוקרבו, אלא ייצאו למרעה עד שייפסלו במום ויימכרו כדי להביא במקומם בעלי חיים חדשים למזבח.

אביי מקשה על כך מברייתא הדנה בקרבנות ציבור וקרבנות יחיד שנתערבו, הן לפני שחיטה והן לאחר שחיטה, והם מוקרבים. מאחר שקרבנות ציבור מובאים על ידי גברים, הברייתא חייבת להתייחס גם לקרבנות יחיד של גברים. רבא מתרץ את הקושיה על ידי פירוש מחודש של הברייתא, בהתבסס על קושי בקריאה הפשוטה שלה. הוא טוען שהיא מתייחסת רק למקרה שבו דם הקרבנות נתערב לאחר השחיטה, ואינה עוסקת כלל בערבוב קרבנות כשהבהמה חיה.

בברייתא שציטט אביי, רבי סובר שאם דמם של שני קרבנות נתערב בכוס אחת, הכהן יכול לשלב את זריקת הדם של שני הקרבנות, אך רק אם יש בכוס מספיק דם לכל קרבן. מקשים על רבי מברייתא שבה הוא מצטט את רבי אליעזר לגבי מי חטאת של פרה אדומה, שאין בהם שיעור מינימלי לזריקה. אם כן, כך היה צריך להיות גם לגבי הדם. ניתנות שתי תשובות: או שמי החטאת שונים מן הדם, או שזו אינה דעתו של רבי, אלא הוא רק ציטט את דעתו של רבי אליעזר.

רמי בר חמא שואל שתי שאלות בנוגע לבכור שנפסל במום. רבי יוסי בר זבידא משיב מהמשנה לגבי בכורות שנתערבו בקרבנות אחרים, אך תשובתו נדחית.

בחלקי קרבנות שהתערבבו, כולל מבעל־חיים בעל מום, רבי אליעזר פוסק שאם אחד מהם הוקרב – אנו "מניחים" שהמוקרב היה בעל המום, וכל השאר מותרים. הגמרא מסבירה שרבי אליעזר מתבסס על דעת יחיד, דעת חנן המצרי, הסובר שבעלי חיים לאחר שחיטה אינם נחשבים "נדחים."

באופן דומה, רב נחמן מביא פסיקה של רב: אם טבעת אחת של עבודה זרה נתערבה עם טבעות רבות אחרות, ואם אחת נפלה לים, כל השאר מותרים. לאחר שרבא הקשה על כך מן המשנה, שכל הבהמות נידונות למיתה, מדוע לא נתיר אותן לאחר שהראשונה מתה? מסיקה הגמרא שרב סובר כרבי אליעזר. נקבע אפוא ששניהם, רבי אליעזר ורב, מתירים את האחרות רק אם הן מוקרבות/נמכרות בזוגות, שכן ודאי אחת מן הזוג מותרת.

רב פסק גם במקרה שבו היו מאה טבעות ואחת מהן של עבודה זרה. אם חילקו אותן לשישים וארבעים, ולאחר מכן אחת מכל קבוצה נתערבה בסטים נפרדים של טבעות – זו שבאה מן הארבעים מותרת על סמך ספק ספיקא: ספק אם הייתה בשישים, ואף אם הייתה בארבעים – ספק אם נשארה בארבעים המקוריים.

שתי תשובות נוספות מובאות כדי להסביר מדוע במשנה הבהמה אינה מתבטלת בין שאר הבהמות אם הולכים לפי דעת רבי יוחנן, הסובר שרק דברים הנמכרים תמיד ביחידות (במניין) אינם מתבטלים בתערובת. התשובה הראשונה היא שהמשנה הולכת לפי רבי יהושע על פי רבי יהודה במקרה של ליטרא קציעות, המלמד שדברים הנמכרים לעיתים ביחידות אינם מתבטלים. התשובה השנייה היא שבעלי חיים נחשבים חשובים כשהם עדיין בחיים ולכן אינם מתבטלים.

הגמרא ממשיכה לשאול מדוע בהמות המיועדות לקרבנות, כאשר נתערבו עם בהמה האסורה בהנאה, כולן נידונות למיתה. היא מציעה לפתור את הבעיה באמצעות דיני הסתברות/רוב: אפשר להוציא בהמה אחת בכל פעם ולהניח שבכל פעם יצאה מן הרוב המותר. הקושי הוא שעל פי דיני רוב, הדבר הותר רק אם הבהמה כבר הופרשה, ואז ניתן להניח שבאה מן הרוב (כל דפריש מרובא פריש). אבל אם הבהמות נשארות במקומן הקבוע ומוציאים אחת מהן ישירות מן הקבוצה, הדין הוא שהיא או מותרת או אסורה (50/50), ואין רוב שניתן להסתמך עליו (כל קבוע כמחצה על מחצה דמי).

הגמרא מציעה עוד ליצור מצב שבו הבהמות יתפזרו ממקומן הקבוע, כך שלא ייחשבו עוד קבועות, ואז ניתן יהיה להניח שכל אחת באה מן הרוב. רבא מביא שלוש תשובות מדוע פתרון זה אינו מועיל, שתי הראשונות נדחות. התשובה האחרונה היא שאף על פי שבאופן תיאורטי הדבר אפשרי, הדבר נאסר בגזירה, שמא אנשים יעשו כן גם במצב שבו הבהמות נשארות קבועות.

רבא מסיק שמאחר שהבהמה אינה מתבטלת בגזירת חכמים, אם אחת מן הבהמות שבתערובת תוקרב על המזבח – אין היא מכפרת, ויש להביא קרבן חדש במקומה. רב הונא מקשה על הסבר זה משתי משניות בקינים א:ב, ג:א. הקושי נפתר בכך שמבארים שלדעת רבא בעלי חיים ועופות חיים יכולים להידחות מן המזבח, ואילו המשנה סוברת שאינם יכולים להידחות.

דף נלווה

לאחר השוואת המשנה בזבחים למשנה מקבילה בתמורה, הגמרא מסבירה כי המשנה בזבחים נכללה כדי להדגיש שגם דבר האסור מחוץ למקדש – מאחר שהוא אסור בהנאה לגמרי – אינו מתבטל ויש להניחו למיתה. אולם הדבר מעורר קושי, שכן עיקרון זה נראה שניתן ללמוד ממשנה בעבודה זרה.

הפתרון הוא שהמשנה בעבודה זרה אינה עוסקת בפריטים המיועדים למזבח. לכן, אילו הייתה קיימת רק אותה משנה, היה מקום לחשוב שבענייני קרבנות יחולו דיני ביטול, כדי שלא להפסיד קודשים. לעומת זאת, אילו נלמדה רק המשנה בזבחים, היה ניתן לחשוב שהחומרה נובעת מכך שפריטים אלו מאוסים ואינם ראויים למזבח, אך בהקשרים שאינם מקדשיים אולי דיני ביטול כן יחולו.

לפי דין תורה, כאשר פריטים מותרים ואסורים מתערבים, האסורים מתבטלים ברוב אם המותרים הם הרוב. עם זאת, יש חריגים לכלל זה. מדוע, אם כן, בהמה אינה מתבטלת ברוב כאן? הגמרא מציעה תחילה שהבהמות נכללות בקטגוריה של דברים הנמכרים ביחידות (במנין), שאינם מתבטלים לפי דעת רבי מאיר. הסבר זה מתאים להבנתו של ריש לקיש את עמדת רבי מאיר במשנה ערלה ג:ו–ז, הכוללת דברים הנמכרים בדרך כלל ביחידות אך לעיתים גם שלא כך. אולם הוא אינו תואם את פירושו של רבי יוחנן לדעת רבי מאיר, הרלוונטי רק לדברים הנמכרים תמיד ביחידות – קטגוריה שאינה כוללת בהמות, שכן לעיתים הן נמכרות בעדרים.

פרק זה עוסק במקרים של תערובות – קרבנות שהתערבבו עם קרבנות אחרים, קרבנות שהתערבבו עם חולין, או קרבנות כשרים שהתערבבו עם דברים שפסולים למזבח. כל סוג תערובת נידון לפי דינים שונים.

אם קרבנות נתערבו עם בהמות האסורות בהנאה – כגון שור הנסקל או חטאת הנפסל וחייבים להשאירו למות – כל הבהמות שבתערובת נידונות למיתה. במקרה זה אין דין ביטול.

אם קרבן נתערב עם בהמות שאסורות להקרבה על המזבח אך מותרות בהנאה, הבהמות נותרות לרעות עד שיימכרו, והכסף ממכירת היקרה שבהן משמש לקניית קרבן חלופי.

אם קרבן נתערב עם בהמות שלא הוקדשו כלל, כל הבהמות נמכרות לקרבנות מאותו סוג ומוקרבות על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן".

אם קרבנות מאותו סוג נתערבו – כולם מוקרבים על המזבח לשם "מי שהוא בעליהן."

דף נלווה

כיצד רבי יהודה מתמודד עם הקשיים שהעלה רב שיזבי? בתחילה מראה הגמרא שהוא דורש את ההלכות שרב שיזבי דרש מהמילה טריפה (שגם הפסוקים על נבלת עוף וגם על חֵלֶב בהמה חלים רק על עופות ובהמות כשרות) בדרך שונה. לאחר מכן מובאות שלוש הצעות כיצד להסביר את משמעות המילה "טרֵפה" בפסוק העוסק בחֵלֶב. שתי ההצעות הראשונות נדחות.

כיצד רבי מאיר מסביר את שלושת הפסוקים על נבילה וטריפה – שניים העוסקים בטומאת עוף מת ואחד העוסק בחֵלֶב?

נאמרת ברייתא שממנה נדרשים חלק מן ההלכות שהוזכרו קודם מתוך הפסוקים, והיא מלמדת שדין החֵלֶב חל רק על בהמות כשרות ולא על חיות.

רבי יוחנן ורבי אלעזר חלוקים האם רבי מאיר סובר שמליקה מוציאה עוף מטומאת נבֵלה גם בעופות בעלי מום או אף בעופות שאינם קרבים על המזבח. מכאן מגיע רבי ירמיה לשאול האם אותו דין יהיה נכון גם אם במקום עריפת עגל בטקס עגלה ערופה היו שוברים את גבו של עז.

הגמרא ממשיכה לדון בשאלה האם מליקה שנעשית על ידי זר, מי שאינו כהן, מוציאה את העוף מטומאת נבילה. חזקיה מביא פסיקה: אם זר ביצע מליקה והעוף הונח בכל זאת על גבי המזבח אין מורידים אותו. לעומת זאת, במקרה דומה שבו קמיצה נעשית על ידי זר, מורידים את זה מהמזבח. עולה השאלה: מדוע יש הבדל בין שני המקרים?

נשנית ברייתא שמביאה מקור מהתורה לדיני המשנה בנוגע למליקה ביד שמאל, בלילה, ובמצבים נוספים שאינם כשרים.

הגמרא דנה האם מליקה של עוף טריפה מונעת ממנו להיטמא בטומאת לנבילה. בנושא זה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה.

הגמרא בוחנת את המקורות לדעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. פסוק העוסק באיסור אכילת חלב נבילה וטריפה מובא כדי לערער על הוכחתו של רבי יהודה.

מצגת

מצגת

דף נלווה

דף נלווה

המשנה מפרטת, כפי שעשתה בפרק ב', זבחים כ"ט:ב, מצבים שונים שבהם מחשבה יכולה או אינה יכולה ליצור מצב של פיגול, שבו אכילת הבשר תגרור עונש כרת. רבי יהודה חולק על אחת ההלכות, וסובר שאם נעשתה מליקה בעוף בכוונה להקריב את הדם לאחר הזמן, ולאחר מכן נסחט הדם בכוונה לשרוף את הבשר מחוץ לעזרה – הרי זה פיגול, שכן אף על פי שהקרבן נפסל מסיבות אחרות, הפסול של "חוץ לזמנו" קדם.

ברייתא עוסקת בפסוקים של קרבן עולת העוף ומסיקה מהם מספר הלכות לגבי קרבן זה:

שלושה מעשים נעשו בתחתית המזבח בצד דרום-מערב, כפי שנדרש מפסוקים בתורה. עולת העוף הובאה בדרך כלל בצד דרום-מזרח, כדי שהכהן יהיה קרוב לבית הדשן, שם נזרקו חלקים מהעוף כדי להיפטר מהם. שלושה מעשים נעשו בראש המזבח בצד דרום-מערב, והכהן המבצע את הפעולה היה הולך ישירות לשם במקום להקיף את המזבח כולו. הסיבה לכך הייתה כדי למנוע פגיעה בפריטים מהעשן העולה בראש המזבח.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הוקרבה חטאת העוף. ברייתא מביאה מקור המסביר מדוע דם הקרבן הזה ניתן בתחתית המזבח ולא בחלקו העליון, כמו בחטאת הבהמה. מובאות שתי גרסאות שונות לביצוע מליקה – אחת בשם רב ואחת מברייתא. פעולה זו נחשבה לאחת הקשות שהכהן נדרש לבצע. גם ביצוע קמיצה במנחה וחפינה בקטורת ביום הכיפורים נחשבו לקשים.

המשנה מתארת בפירוט כיצד הובאה עולת העוף. חלק מהאלמנטים היו דומים לחטאת, אך רבים היו שונים. לדוגמה, הראש לא נכרת בחטאת, אך כן בעולה. כל העוף נאכל על ידי הכהנים בחטאת, ואילו בעולה הוא נשרף כולו, מלבד החלקים שנזרקו לבית הדשן (הזפק, הנוצות והקרביים). הבדלים נוספים כוללים את הדינים של הקרבה בכוונה לקרבן מסוג אחר. חטאת נפסלת, כמו בקרבנות בהמה, ואילו עולה אינה נפסלת. דיני פיגול הרגילים חלים על שתיהן.

כל העליות בבית המקדש היו בשיפוע של שלוש אמות לאורך על אמה אחת בגובה, חוץ מהכבש של המזבח, שהיה בעל שיפוע מתון יותר של שלוש וחמש תשיעיות אמות. הסיבה לכך היא שהכהנים היו צריכים לשאת את איברי הקרבנות אל ראש המזבח.

הקמיצה – לקיחת קומץ מהמנחה – הייתה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה. שיירי המנחה נאכלו על ידי הכהנים הזכרים, יכלו להיות מוכנים בכל דרך, והותר לאוכלם רק באותו היום ובלילה שלאחריו, עד חצות.

רבי אלעזר הסביר שאם הקמיצה נעשתה בהיכל, היא כשרה, שכן היא דומה לבזיכי הלבונה (שגם בהן נאמרה המילה "אזכרתה"  שמובאות מתוך ההיכל ונשרפות מחוץ לו. רבי ירמיה הקשה מברייתא שנראה ממנה שהכהנים עושים את הקמיצה במקום שבו הבעלים מביאים להם את המנחה, כלומר, לא בהיכל, שבו רק כהנים רשאים להיכנס. אולם מובאות שתי תשובות שונות לברייתא זו, כאשר הראשונה נדחית. כל אחת מהתשובות מראה שהברייתא לא באה להגביל את מקום הקמיצה, אלא להרחיבו.

רבי יוחנן פסק ששלמים יכולים להישחט בהיכל, שכן אם ניתן לשחוט אותם מחוץ לאוהל מועד, קל וחומר שניתן לשחוט אותם בפנים – שהרי אם המקום המשני כשר, ודאי שהמקום העיקרי כשר. על כך הובאה קושיה מבר

רב יוסף מציע שני הסברים נוספים מדוע המזבח בבית המקדש השני נבנה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון.

כאשר נבנה בית המקדש השני, איך ידעו איפה לקבוע את המיקום המדויק של המזבח? מובאות שלוש תשובות.

אילו חלקים מן המזבח חיוניים לביצוע עבודות הקרבנות?

הכבש של המזבח היה ממוקם בצידו הדרומי, ורוחבו היה שש עשרה אמות ואורכו שלושים ושתיים אמות. רב הונא מביא מקור להוכיח שהכבש אכן היה בדרום. ברייתא מביאה מקור אחר מדבריו של רבי יהודה.

היה רווח צר בין המזבח לבין הכבש – מקור הרווח ותכליתו מבוארים.

אם הכבש היה באורך שלושים ושתיים אמות וגם המזבח עצמו היה באורך שלושים ושתיים אמות, כיצד ניתן ליישב זאת עם המשנה במסכת מידות ה:ב, הקובעת שהאורך הכולל היה שישים ושתיים אמות?

מקורות

האם ניתן לאכול קודשים קלים כאשר אין מזבח? אביי הוכיח מתוך ברייתא של רבי ישמעאל שאין לאוכלם. רבי ירמיה הקשה על דברי אביי מתוך סתירה בין ברייתות, ויישב את הסתירה באופן שמאפשר אכילת קודשים קלים גם ללא מזבח. עם זאת, רבינא מציע יישוב חלופי לסתירה, והגמרא מביאה יישוב נוסף.

רב הונא אומר בשם רב שמזבח המשכן בשילה היה עשוי מאבנים. אך הוקשה על כך מברייתא המסבירה שאש במזבח הנחושת של משה נמשכה עד ימי שלמה. מיישבים זאת בכך שרב הונא סבר כדעת תנא אחר.

נשנית משנה האומרת שמזבח בית המקדש השני היה גדול יותר מהמזבח בבית המקדש הראשון. מדוע?

בזבחים נט, הוקשה על שיטת רב הסובר שקרבן שנשחט כאשר המזבח פגום – פסול. הסתירה הייתה מדבריו של רב עצמו, שהתיר להקטיר קטורת גם כאשר המזבח הוסר. התירוץ שניתן הוא שכמו שרבא הסביר שרבי יהודה הבחין בין דם להקטרה (ודרש מזבח שלם לדם), כך גם רב הבחין בין דם להקטרת הקטורת (ודרש מזבח שלם לשחיטה וזריקת הדם).

היכן אמר רבא את דבריו על רבי יהודה? מובאת מחלוקת ארוכה בין רבי יהודה לרבי יוסי כדי לספק רקע. לאחר מכן מובאת ראיה להבנת רבא את דעת רבי יהודה, מתוך דברי רבי יהודה על דם קרבנות הפסח שנשפך על הרצפה – אך הראיה נדחית.

רבי אלעזר מביא מקור שממנו ניתן ללמוד שצריך מזבח שלם כדי להתיר אכילת שיירי מנחות ושאר מאכלי קודשי קודשים.

האם נדרש מזבח שלם לאכילת קודשים קלים? אביי מביא ברייתא עם דרשה של רבי ישמעאל, המוכיחה שאין לאכול מעשר שני בירושלים כשאין מקדש. בתחילה הוא מנסה ללמוד זאת מבכור על פי בניין אב, אך לבסוף לומד זאת מהיקש. הסברו של אביי לדברי רבי ישמעאל מוביל למסקנה שאין לאכול קודשים קלים כשאין מזבח.

רבי ירמיה חולק בתוקף על אביי, וקורא לו 'בבלאי טיפשאי' בשל סתירה בין שתי ברייתות, אותה הוא פותר על ידי הבחנה בין קודשי קודשים לקודשים קלים בהקשר להלכה זו.

דף נלווה

ציורים

רב שרביא מעלה קושיה שנייה על ראייתו של רבי זירא לדברי רבי יוחנן, כי רבי יוסי סובר שהמזבח היה כולו בצפון, מתוך המשנה במסכת תמיד דף כט ע"א. הוא מציע שאולי לא מדובר בדעתו של רבי יוסי, אלא בדעתו של רבי יוסי הגלילי, שסבר שהמזבח היה בצפון. הוא מביא ברייתא אחרת העוסקת במיקום הכיור, ומסביר מדוע היא מוכיחה שרבי יוסי הגלילי אכן סבר שהמזבח היה כולו בצפון.

רב ורבי יוחנן נחלקים בדין בעלי חיים מקודשים שנקדשו להקרבה ולאחר מכן נפסל המזבח. מובא פסוק כמקור לדעתו של רב. שתי קושיות מועלות על עמדתו של רב, אחת מברייתא ואחת מדברי עצמו, ושתיהן נפתרות.

דף נלווה

אם קדשי קודשים נשחטו על גבי המזבח – האם זו שחיטה כשרה? רבי יוסי סובר שדינה כאילו נשחטו בצפון, ולכן היא כשרה. לעומתו, רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהיא כשרה רק אם נשחטה בחצי הצפוני של המזבח.

רב אסי מביא בשם רבי יוחנן שרבי יוסי סבר שהמזבח כולו היה בצפון. הוא מוסיף שכאשר אמר רבי יוסי "כאילו בצפון" כוונתו להדגיש שאף על פי שהתורה דורשת לשחוט "על ירך המזבח צפונה," גם שחיטה על גבי המזבח נחשבת כשר, ולא רק ליד.

רבי זירא מקשה על פירושו של רב אסי בכך שאם מייסמים אותו על שיטת רבי יוסי ברבי יהודה, זה סותר אמירה אחרת שרב אסי אמר בשם רבי יוחנן - שלפיו אם שחט על הקרקע שעליה עומד המזבח, השחיטה פסולה.

דף נלווה

דם הבכור, המעשר והפסח נזרק על המזבח רק פעם אחת. הדבר נלמד מכך שהמילה "סביב" מופיעה בהקשר של עולה, חטאת ואשם, ומשמעות הדבר היא שלא ניתן ללמוד מהם למקרים אחרים, שכן פרטים שמופיעים פעמיים או שלוש אינם יכולים לשמש כבסיס לבניין אב למקרה אחר (שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים).

רבי טרפון לימד שניתן לאכול את הבכור במשך שני ימים ולילה אחד, משום שהוא הוקש לשלמים בויקרא יח:יח, שם מוזכרים השוק והחזה הניתנים לכהן כחלק מקורבן השלמים. רבי יוסי הגלילי, ביום הראשון שלו ביבנה, העלה מספר קושיות על ההשוואה הזו, שכן גם בקרבן תודה השוק והחזה ניתנים לכהן, והוא נאכל רק יום אחד ולילה אחד. לכן, ייתכן שיש להשוות דווקא לקרבן תודה. כאשר רבי טרפון לא הצליח להשיב על הקושיות, הוא עזב את המקום ורבי עקיבא תפס את מקומו. רבי עקיבא השתכנע מדברי רבי יוסי שיש להקיש לקורבן תודה, אך מצא מילים אחרות בפסוק שמהן ניתן להוסיף יום נוסף. כאשר רבי ישמעאל שמע על כך, הוא פתח בדיון ממושך עם רבי עקיבא על שינוי עמדתו, שלפיו ההשוואה היא לקרבן תודה. רבי ישמעאל טען שהדין של השוק והחזה בקרבן תודה נלמד מהיקש, והדין של הבכור נלמד מהשוק והחזה גם כן בהיקש, ואין ללמוד דין מהיקש על גבי היקש. אולם הגמרא מסבירה שההיקש כאן אינו רגיל, שכן הדין של השוק והחזה נלמד מהיקש, אך הגבלת הזמן נאמרה במפורש. הדיון בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל הוא האם ניתן ללמוד דין מהיקש שמבוסס חלקית על היקש וחלקית נאמר במפורש.

הגמרא מקשה שתי קושיות על עמדתו של רבי ישמעאל – אחת לגבי מספר הפעמים שהכהן הגדול צריך לזרוק את דם ה

דף נלווה

מהו גודלה של העזרה במקדש? גבולות אלו חשובים לשלושה דינים שנעשים דווקא בעזרה – שחיטת קודשים קלים, הכהנים אוכלים קודשי קודשים, ונענשים בכרת על כניסה בטומאה. אביו של רב נחמן קבע את הגבולות. הייתה הנחה שהוא ניסה להוציא שטח מסוים על ידי קביעת הגודל המדויק. מסבירים שהוא כנראה התכוון להוציא את הלשכות הפתוחות לעזרה אך חלקן מחוץ לגבולותיה. קושיה עולה ממשנה הקובעת שהלשכות הן קודש, אך היא נפתרת בכך שהמשנה מדברת על הגדרה מדרבנן, ואילו מדין תורה הן אינן נחשבות לעזרה. שני מקורות נוספים מובאים כסותרים את ההסבר הזה, אך הם מיושבים.

רב אבדימי הביא מקור מהתורה לדין שהדם נפסל אם לא הובא על המזבח לפני שקיעת החמה ביום השחיטה.

רבי יוחנן וחזקיה חלוקים על מעמד הבשר של קרבן שלמים בלילה שלאחר היום השני, הן בדיני פיגול והן בדיני נותר.

נערכות השוואות בין בשר הקרבנות הנאכלים ליום אחד לבין אלו הנאכלים לשני ימים – תוך הסבר המקור להבדלים ביניהם לגבי הלילה שבא לאחר היום.

יש לקרבנות שלמי ציבור ואשם את אותם דינים לגבי שחיטתם, קבלת וזריקת דמם ואופן אכילתם.

הדרשה לכך ששלמי ציבור נשחטים בצפון מובאת בתחילה מהפסוק בויקרא "ג: "ט–כ, אך נדחית משום שהיא מבוססת על היקש שנבנה על היקש אחר – שלמי ציבור נלמדים מחטאת, שהיא עצמה נלמדת מעולה. במקום זאת, במדבר י:י יש היקש ישיר בין שלמי ציבור לעולות, ולכן הוא מקור מוצלח יותר. מכאן עולות שתי שאלות: מדוע יש בכלל היקש בין שלמי ציבור לחטאת בפסוק הראשון, ומדוע בפסוק העוסק באיל הנזיר יש היקש בין קרבן השלמים גם לחטאת וגם לעולה? לשאלה ראשונה ניתנת תשובה אחת, ולשאלה השנייה מוצעות שתי תשובות אפשריות.

רב ולוי נחלקו בשאלה האם אכן לא היה יסוד בדרום ובמזרח של המזבח, או שהיה שם יסוד אך לא ניתן היה לשפוך עליו את הדם. מובאות מקורות שונים שמקשים על שתי הדעות, וכל קושיה נענית ומיושבת. אחד המקורות המובאים מתאר בפירוט כיצד נבנה המזבח.

רבא, מתוך דרשה על פסוק בשמואל א' יט:יט, מסביר כיצד דוד ושמואל החליטו איפה למקם את בית המקדש שיהיה דווקא בנחלת בנימין ובמקום המסוים הזה – ולא במקום אחר. עין עיטם הייתה גבוהה יותר, אך ניתנות שתי סיבות לכך שדחו את המקום ההוא.

קרבנות חטאת ציבוריים ופרטיים מסווגים כקודשי קודשים. קורבנות הציבור כוללים את שעירי המטאת בראשי חודשים ובמועדים. הם נשחטים והדם מתקבל בצפון העזרה. הדם נזרק על גבי המזבח. הכהן עולה על הסובב, רצועה ברוחב אמה ובגובה חמש אמות מעל הקרקע, המשתרעת לאורך המזבח. משם הוא מקיף את המזבח, ומניח את הדם באצבעו על גבי המזבח סמוך לקרנות. שארית הדם נשפכת אל יסוד המזבח, ומכינים הבשר בכל דרך ונאכל על ידי כהנים זכרים באותו יום ובלילה, עד חצות.

רבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהדם ניתן על הקרנות, ואילו רבי סבור שהדם צריך להינתן מעל החוט הסיקרא – קו אדום בגובה אמצע המזבח. בתוך שיטת רבי, יש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר האם הדם צריך להינתן ממש בקצה הפינה או שמותר עד אמה מהפינה. אף על פי שברייתא אומרת במפורש "חודה של קרן" יתכן שזה לכתחילה, אך בדיעבד גם אמה מהפינה מספיקה.

רבי אלעזר ברבי שמעון מסכים עם רבי לגבי דם עולת העוף, שניתן בכל מקום מעל החוט הסיקרא, אך מבחין בין זה לבין חטאת בהמה, שכן בתורה נאמר "

הברייתא בזבחים נא מבאיה דרשה מן ההזכרת השלישית (על ידי הנשיא) של יסוד המזבח, שלפיו בכל הקרבנות שעל המזבח החיצון נשפך שאר הדם על היסוד. הברייתא ממשיכה בשאלה: אולי הדרשה צריכה להיות ששפיכת דם הקרבנות על המזבח החיצון תיעשה רק בצדדים שבהם יש יסוד, כלומר לא על הפינה הדרום־מזרחית, שכן היסוד לא היה שם.

מובאת קושי על ההצעה לדרשה מהמלים שבפסוק. בפסוק כתוב, "אל יסוד מזבח העולה" דבר המרמז שמתייחס לכל הקרבנות על המזבח החיצון ולא רק לעולה. אך קרבן החטאת, שנמצא על המזבח החיצון, מניחים אותו על ארבע הפינות ולא מוגבל לשלוש הפינות שבהן יש יסוד. אם הפסוק רצה להורות על ההגבלה הזו, היה צריך לנוסח "אל יסוד העולה" בהתייחס לעולה הספציפית שבה הדין היה רלוונטי.

דף נלווה

לאחר שמציעים שניתן ללמוד מדעתו של רבי מאיר לגבי מליקת עוף שהוא טריפה, שאפשר ללמוד בניין אב ממה שנלמד בקל וחומר בקדשים, הגמרא דוחה את ההסבר הזה משום שהוא נלמד מחולין ולא מקדשים.

האם ניתן לגזור דין באמצעות בניין אב, ולאחר מכן להשתמש בשיטת דרש אחרת כדי לגזור דין נוסף? הגמרא מציעה תשובה רק לגבי בניין אב מתוך בניין אב, אך גם תשובה זו נדחית, שכן שיטת הדרשה המובאת בברייתא אינה הגיונית. הדין באמת נלמד מפסוק בתורה, ויקרא ב:ו, והדברים הנאמרים בברייתא משמשים רק כאסמכתא.

שיירי הדם של הקרבנות הפנימיים נשפכים על יסוד המזבח בצד המערבי. הדבר נלמד מויקרא ד:ז, שם נאמר "אל פתח אהל מועד" כלומר מול פתח ההיכל, שהוא בצד המערבי של המזבח.

בויקרא פרק ד, מוזכר בשלושה קרבנות שונים שיש לשפוך את השיירים על יסוד המזבח. כל אחד מהם בא ללמד דין שונה, בין אם לגבי יסוד המזבח ובין אם לגבי שפיכת השיירים.

דף נלווה

הגמרא בוחנת שיטות שונות של דרישת הלכה, כגון היקש, גזירה שווה, קל וחומר ובניין אב, בהקשר לדיני קדשים בלבד. היא מעלה את השאלה: האם ניתן ללמוד דין בקדשים באמצעות אחת מהשיטות הללו, ואז להמשיך ולגזור ממנו דין נוסף – באותה שיטה או בשיטה אחרת? הגמרא סוקרת כל אפשרות באופן שיטתי, ומביאה ראיות מהכתובים ונימוקים לוגיים כדי לבחון את תקפותן ואת גבולותיהן של דרשות מורכבות כאלה.

מהיכן אנו לומדים שהדין לגבי שחיטת העולה הוא שעליה להיעשות בצפון, ואם לא נעשתה שם, הקורבן פסול? מאחר שחטאת נפסלה אם נשחטה ונתקבלה דמה שלא בצפון, ודין זה נלמד מעולה, נבנית טענה לוגית שהדרישה תחול גם על העולה עצמה: וכי ייתכן שדין משני יהיה חמור מהדין הראשוני (טפל חמור מן העיקר)? שלוש הלכות מובאות כדי להקשות על ההיגיון הזה, אך כל הקושיות נפתרות. הגמרא מביאה מקור נוסף לדרישת הצפון בעולה, מהכפלת הדרישה לצפון בויקרא ד:כט, לאחר שהוזכרה כבר בפסוק כד.

גם אשם צריך להישחט ולהתקבל דמו בצפון, ואם לא, הקורבן פסול. דין זה נלמד משני פסוקים: ויקרא ז:ב ו-יד:יג. עולה קושיה על השימוש בפסוק השני, העוסק בקרבנות המצורע בתהליך הטהרה, שכן הפסוק נדרש לדרשה אחרת. אך קושיה זו נפתרת.

הפסוק הנוגע לקרבנות המצורע מקיש את האשם גם לעולה וגם לחטאת. אם דין הצפון באשם נלמד מהעולה, מדוע מוזכרת גם החטאת באותו פסוק? רבינא מסביר שמטרת ההיקש הוא ללמד עיקרון: דין שנלמד מהיקש אינו יכול לשמש ללימוד דין נוסף באמצעות היקש. רבא לומד עיקרון זה ממקור אחר – פר כהן המשיח מויקרא ד:ט–י.

האם ניתן ללמוד דין שנלמד מהיקש בגזירה שווה? בתחילה מובאת ראיה מדין בגדי מצורע, הנלמד בגזירה שווה מדין ראש של אדם

מדוע המשנה פותחת דווקא בפר החטאת של יום הכיפורים? הרי שההלכה המרכזית בדבר שחיטה בצפון העזרה נלמדת מן העולה – ואם כן, היה ראוי לפתוח בה. כמו כן, מדוע קדמו חטאות הפנימיות לחטאות החיצוניות?

הפסוק שממנו נלמדת הדרישה לשחיטה בצפון מופיע בהקשר של קרבן עולה מן הצאן. מכאן למדו חכמים שהדרישה חלה גם על עולות הבאות מן הבקר. דרשה זו מבוססת על האות ו' המחברת את הפסוק על הצאן לפסוק הקודם העוסק בבקר. הוי"ו משמשת כחוליה מקשרת, המאפשרת לגזור את דיני החלק הקודם מתוך החלק המאוחר – וי"ו מוסיף על עניין ראשון וילמד עליון מתחתון.

אולם הגמרא מקשה על דרך הדרשה הזו: כיצד ניתן ללמוד כך למי שסבור שאין למדים עליון מתחתון? לשם כך מובאת ברייתא המוכיחה שיש מחלוקת בעניין. הדיון עוסק בשאלה האם מביאים אשם תלוי במקרה של ספק מעילה בקודש. בתחילה מציעה הגמרא שהמחלוקת תלויה בשאלה האם ניתן ללמוד עליון מתחתון, אך הסבר זה נדחה, ובמקומו מוצעות שלוש הבנות אחרות בשורש המחלוקת – מהן מתקבלת רק האחרונה.

קרבן חטאת שנשחט לשם חולין, הקרבן כשר. אולם, אם נשחט מתוך מחשבה שהבהמה אינה קרבן בכלל, הקרבן פסול. הקטגוריה השנייה נקראת "מתעסק" מי שלא התכוון כלל לבצע את פעולת השחיטה. מקור הפסילה מובא משני פסוקים, שכן נדרשים שניים כדי להוכיח שכוונה בשחיטת קרבן היא מרכיב חיוני.

הגמרא מסבירה שתנא קמא במשנה ורבי יוסי שניהם סוברים שהכוונה הנדרשת, ויכולה לפסול בקרבן היא של הכהן המבצע את עבודת הקורבן (או אדם שאינו כהן ששוחט). אולם, רבי אלעזר ברבי יוסי סובר שכוונת הבעלים יכולה לפסול את הקרבן.

אביי מביא שני חכמים נוספים שנראה כי דעתם דומה לדעת רבי אלעזר בתחומים אחרים של ההלכה. כל אחד מהם עוסק במקרה שבו אדם אחד מבצע פעולה על חפץ של אדם אחר, וכוונת הבעלים יכולה לקבוע את מעמד החפץ. מקרה אחד עוסק בשחיטה לשם עבודה זרה, והשני בשאלה האם חפץ נחשב חשוב כדי לחייב עליו בהוצאה בשבת.

הפרק החמישי מפרט את הדינים הקשורים לכל הקרבנות, כולל מקום השחיטה וקבלת הדם, היכן שמים את הדם, ועוד. הוא מתחיל בקודשי קודשים, רמת קדושה גבוהה יותר. שחיטת קרבנות אלו חייבת להתבצע בצד הצפוני של העזרה.

לפני

מהו המקור להלכה במשנה שאין חיוב על דיני נותר וטומאה באכילת דם?
רבי שמעון וחכמים חלוקים האם יש חיוב על אכילת דברים שאינם ראויים לאכילה בטומאה. האם מחלוקתם נוגעת רק לפריטים שנתטמאו, או גם לאדם טמא שאכל קודשים טהורים?
הקרבנות נשחטים לשם שישה עניינים: זבח, הזובח, ה', אכילה באש, ריח, ולשם ניחוח. חטאת ואשם צריכים גם להישחט לשם החטא המסוים.
רבי יוסי אמר שאפילו אם השוחט לא חשב על כל הדברים הללו בעת השחיטה, הקרבן עדיין כשר, משום שיש תנאי בית דין שהשוחט לא יאמר את כל הפרטים הללו כדי למנוע טעות שעלולה לפסול את הקרבן כי החיוב לשמה חל על המקריב ולא בעל הקרבן.

ההלכה נפסקה כדעת ר' אלעזר בשם ר' שמעון בעניין פיגול בחטאות הפנימיות. רבא (ויש אומרים רב יוסף) תמה: מדוע פוסקים הלכה בנושא שאינו נוהג בזמן הזה  - הלכתא למשיחא!? על כך השיב אביי: "דרוש וקבל שכר" - אף שאין להלכה זו יישום מעשי כיום, עצם העיסוק בה נחשב למצווה ויש בו שכר למי שעוסק בו.

נשאלת השאלה: האם יש הבדל בין קרבנות שמקריבים נכרים לבין אלו שמקריבים ישראלים? בעניין זה נחלקו ר' שמעון ור' יוסי. ר' שמעון דורש מן הכתובים שלגבי קרבנות של נכרים, דינים מסוימים אינם חלים – מהם הפסוקים שעליהם הוא מסתמך?

בברייתא מובאת קביעה שלפיה הציץ אינו מרצה על קרבנות של נכרים. עולה השאלה: האם קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם שיטת ר' יוסי?

דף נלווה

זעירי מסביר ברייתא מסובכת מאוד המתייחסת לדינים קלים וחמורים בנוגע לאדם טמא שאוכל קדשים ומקבל מלקות ומסביר למה התורה היתה צריכה לפרט את הדין לגבי שניהם ולא ללמוד אחד מהשני.

ברייתא מובאת כדי להסביר את מקור ההלכה שלפיה אדם יענש בכרת רק על אכילת חלק מקרבן שנתפגל אם יש פעולה שמתירה אותו לאכילה או להקרבה על המזבח. הברייתא מביאה דרשות על הפסוק בויקרא ז:יח ומסבירה כיצד הוא חל על קרבנות מלבד שלמים. היא גם מפרטת אילו דברים יכולים ואינם יכולים להפוך לפיגול.

הברייתא אומרת שלוג השמן של המצורע יכול להפוך לפיגול (ואם אדם אוכלם יהיה ענוש כרת), אך הנסכים שמובאים עם הקרבן אינם יכולים להיות פיגול. זאת נראית כסתירה, שכן הדין של השמן הולך על פי דעת רבי מאיר והנסכים לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר. מוצעות שלוש אפשרויות לפתרון, אך הראשונה נדחית.

מאיפה אנו דורשים שהבשר של חטאת העוף מותר לכהן לאכול?

דף נלווה

המשנה מונה דברים שאינם נעשים פיגול – כלומר, גם אם הקרבן נעשה פיגול עקב מחשבה פסולה בשעת העבודה, אכילת דברים אלו אינה מחייבת כרת. הסיבה לכך היא שפיגול חל רק על דברים שמותרים על ידי פעולה אחרת. לדוגמה, האימורים מותרים להקטיר על המזבח רק לאחר זריקת הדם.

פרטים שאינם נעשים פיגול כוללים את הקומץ, הקטורת, מנחות שנשרפות כליל, ואחרים. ישנם פרטים הנתונים למחלוקת תנאית, כגון הנסכים המובאים עם הקרבנות והשמן המשמש בטקס טהרת המצורע. ייתכן שהנסכים נחשבים כחלק אינטגרלי מהקרבן, ולכן נעשים פיגול כמו הקרבן עצמו, והשמן מותר רק לאחר מתן דם אשם, מה שמאפשר גם לו להיעשות פיגול.

לעומת זאת, המשנה מונה פרטים שכן נעשים פיגול, משום שהם מותרים על ידי פעולה מסוימת. בקרבנות מסוימים, כמו עולה, זריקת הדם מתירה את הקרבת הבשר על המזבח; באחרים, כמו חטאת, היא מתירה את אכילת הבשר לכהנים.

רבי שמעון סובר שפיגול חל רק בקרבנות הנקרבים על המזבח החיצון.

דף נלווה

ריש לקיש מסביר את עמדתו של רבי מאיר במשנה במסכת מנחות, שהקרבן נעשה פיגול לא משום שמחשבה פסולה במהלך חלק מהמתיר (הפעולה המתירה את ההקרבה) הופכת את הקרבן לפיגול, אלא אם התרחשה מחשבה פסולה בשלב הראשון, והשלב השני בוצע ללא כל כוונה, הרי כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

רבי שמואל בר יצחק חולק על ריש לקיש וסבור שעמדתו של רבי מאיר היא שניתן להפוך קרבן לפיגול גם כאשר ישנה מחשבה פסולה רק במהלך חלק מהפעולה – מפגלים בחצי מתיר.

שתי קושיות מובאות על הסברו של ריש לקיש משתי הלכות בתוספתא. על הראשונה נעשו שלושה ניסיונות ליישב את הסתירה, אך על כל ניסיון הועלה קושי שלא פותר.

קושיה אחת הובאה על עמדתו של רבי שמואל בר יצחק – והיא נפתרה.

דף נלווה

רבי יהודה הנשיא (רבי) מפרש את האזכור הראשון של "פר" בויקרא ד:כ כמתייחס לפר של יום הכיפורים, אף על פי שההקשר של הפסוק עוסק בפר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי, פסוק זה בא ללמד שפר יום הכיפורים דומה לפר החטאת של כהן גדול שחטא, המוזכר באזכור השני של "פר" באותו פסוק.

רבי ישמעאל חולק על רבי, וטוען שניתן ללמוד את דיני פר יום הכיפורים באמצעות קל וחומר. הקל וחומר שהוא מציע אינה ברורה לגמרי, והגמרא מבארת לאילו מקרים ה

דף נלווה

הגמרא מביאה ברייתא כדי למצוא את המקור להלכה שכל נתינות הדם של קרבנות החטאת הנעשים בהיכל הפנימי הם חיוניים. היה ברור למחבר הברייתא שהשבע הזאות הם חיוניים משום שהם חיוניים גם במקומות אחרים. מקומות אלה מזוהים בפרה האדומה ובטהרת הנגעים.

ההלכה שהארבע מיקומים הם חיוניים נדרשת מהמילים "וכך יעשה." מדוע אי אפשר להפיקם מ"ועשה כאשר עשה" שלימד על השבע הזאות - מדוע אי אפשר להפיק את שניהם מאותו פסוק? רבי ירמיה ואביי נותנים כל אחד תשובה שונה.

הברייתא מסבירה שהמילה "

רב פפא מביא ראיה מתוך דרשה על משנה בזבחים דף צג ע"א, שלפיה אם דם ניתז על בגדי אדם מהדם שממתין להינתן על המזבח בשלוש מתנות (לאחר שכבר ניתנה המתנה הראשונה), יש צורך בכיבוס הבגדים בעזרה. ראיה זו מוטלת בספק, שכן אם מקבלים את הדרשה, נראה שהמשנה היא לפי דעת רבי נחמיה ולא לפי הדעה המרכזית. הצעה זו נדחית בסופו של דבר, משום שאין דרך ברורה להוכיח שרבי נחמיה מחייב כיבוס לדם שעומד להינתן על יסוד המזבח. עם זאת, הדרשה עדיין קשה לרב פפא, שכן היא מרמזת שהדם דורש כיבוס גם לפני שנזרק על המזבח, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם שום שיטה. רבינא מסביר שאף על פי שניתן להסיק מהמילים "מן הקרן"  שהיא מוציאה את הדין שלפני נתינה על הקרן, כאשר המשנה אומרת "מן היסוד" היא מתייחסת לדם שממתין להינתן על היסוד.

הגמרא מביאה ברייתא ששם תנא אחר מביא דרשה אחרת להסביר הטעם של בית הלל שמנתה אחת מעכבת בחטאת ולא שתי מתנות. מועלות שתי קושיות על דרשה זו כי מציעים דרשה אלטרנטיבית. אבל פותרים את הקושיות.

אם לפי בית שמאי, אין פיגול אלא אם יש מחשבת פיגול בשתי מתנות, למה זה לא רשום ברשימת קולי בית שמאי?

ר' יוחנן ורב פפא מונים דינים שונים שבהם שלושת המתנות שלא מעכבות דומים ושונים מהמתנה המעכבת.

דף נלווה

בברייתא דורשים מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שאם רק עשה מתנה אחת של דם בכל קרבן שהוקרב על מזבח החיצון, יצא ידי חובה. אבל הפסוק הזה נצרך לכל מיני דרשות/הלכות אחרות. איך בעל הברייתא דורש את הפסוק לעניינינו אם דורשים משם הלכות אחרות?

אלו שדרשו את הפסוק בצורה אחרת, לומדים הלכה זו בדרך אחרת – לומדים את הדין על קרבן חטאת (כבית הלל) ומשם דורשים לשאר הקרבנות. איך דורשים בית שמאי ובית הלל את דעתם לגבי קרבן חטאת מהפסוקים?

הלימוד החודש מוקדש לעילוי נשמת הרב ד"ר ריימונד הררי ז"ל, לרגל היארצייט הראשון שלו. הרב הררי היה מורי הראשון לגמרא, וממנו התחיל החיבור העמוק שלי לגמרא. בתפקידו כמחנך וכמנהל ישיבה דפלטבוש וכרב קהילה, הוא השפיע על אלפים בחכמתו, בחמימותו, ובמחויבותו הבלתי מתפשרת לתורה. יהי זכרו ברוך.

המשנה מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים בנוגע למחשבה בשעת השחיטה להשאיר את הדם או את האיברים המיועדים להקטרה עד למחר. לדעת רבי יהודה, מחשבה זו פוסלת את הקרבן, ואילו לדעת חכמים אינה פוסלת, משום שאין מחשבה בקשר ל"אכילה".

המשנה מבהירה כי רק סוגים מסוימים של מחשבות פוסלות את הקרבן: מחשבה "חוץ לזמנה", "חוץ למקומה", או "שלא לשמה בחטאת ובקרבן פסח. המשנה מונה מספר דוגמאות למחשבות שאינן פוסלות את הקרבן, כגון, מחשבה שאדם טמא או ערל יאכל את הבשר, או שהדם יינתן על מזבח הלא נכון.

עמדתו של רבי יהודה נלמדת בתחילה מן הפסוק בויקרא ז:טו "לא יניח ממנו עד בקר" המתייחס לאיסור השארת הבשר מעבר לזמן המיועד (נותר). אולם הגמרא דוחה את הלימוד הזה, שכן אין הוא יכול לשמש מקור למחשבת "חוץ למקומה" וגם כי כתוב בברייתא כי מקורו של רבי יהודה הוא בסברה: אם פעולה של השארת הדם מעבר לזמן או למקום פוסלת את הקרבן, אזי גם מחשבה לעשות כן צריכה לפסול.

 רבי יהודה אינו מרחיב את סברתו לשאר המקרים המובאים במשנה, כגון אכילה על ידי אדם טמא או ערל, משום שאפילו אם המעשים הללו יבוצעו בפועל, הקרבן עצמו לא ייפסל. הגמרא מנתחת כל אחד מהמקרים המוזכרים במשנה ומסבירה מדוע אף אחד מהם אינו פוסל את הקרבן.

בזמן הקרבת קרבן הפסח, פקקו את הנקב שבקרקע העזרה כדי לוודא שכל הדם הנשפך ייאסף. רבי יהודה וחכמים נחלקו בטעם המנהג הזה. רבי יהודה אומר שהדם נאסף והוזרק על המזבח למקרה שחלק מהדם של הקרבנות נשפך ועדיין לא הוקרב על המזבח. חכמים מסבירים שהמטרה הייתה להראות את מסירותם של הכהנים, שעמדו עד ברכיהם בדם בזמן עבודתם במקדש.

על כל אחת מהדעות מקשה הגמרא. על דברי רבי יהודה שואלת הגמרא כיצד ייתכן שהדם כשר להקרבה אם לא נאסף בכלי שרת. לאחר פתרון קושיה זו, עולה שאלה נוספת: דם התמצית, שהוא הדם הפנימי הנשאר בגוף, עשוי לבטל את דם הנפש, שהוא הדם היוצא בשחיטה וראוי להקרבה. על דברי חכמים שואלת הגמרא האם הדם המצטבר יוצר חציצה בין רגלי הכהנים לרצפת העזרה, דבר שעלול לפסול את עבודתם. כמו כן שואלת האם הבגדים שהתלכלכו בדם נפסלים לשימוש בעבודת הכהונה. כל הקושיות הללו נפתרות בסופו של דבר.

רבי אליעזר וחכמים נחלקים האם מחשבת פיגול על דבר שאינו מיועד לאכילה או להקטרה, כגון מחשבה לאכול דבר שאינו נאכל או להקטיר דבר שאינו מוקטר, פוסלת את הקרבן. רבי אליעזר מחמיר, ואילו חכמים מקילים.

דיני פיגול חלים רק על חלקי הקרבן המיועדים לאכילה או להקטרה על המזבח. אם כהן חושב מחשבת פיגול, כגון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן

כיצד ניתן להשתמש בפסוק "בכל קדש לא תגע" כדי ללמד, לדעת ריש לקיש, שאסור לאכול בשר קודשים בטומאה, כאשר פסוק זה נצרך לפי ריש לקיש ללמד על איסור טמא לאכול בשר קודשים לפני זריקת הדם? כדי ליישב את הקושי, הגמרא מסבירה כיצד ניתן ללמוד את שני האיסורים מאותו פסוק.

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע לטמא שאכל בשר קודשים לפני זריקת הדם – האם הוא לוקה או לא. אביי ורבא נחלקים ביניהם לגבי היקף המחלוקת.

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים גם בשאלה האם אדם שמעלה אברים של בהמה לא כשרה על גבי המזבח לוקה או לא. לאחר שמעלים קושיה על כך, מוסבר שלדעת כולם הדבר אסור, אך אין בו מלקות, שכן מדובר בלאו הנלמד מכלל עשה. המחלוקת היא בנושא אחר, אך דומה – האם העלאת חיה היא ביטול מצוות עשה, או שמא רק לא ניתן להביא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר.

שלוש גרסאות של שאלה מובאות בנוגע לשיריים: אם אדם פסול קיבל וזרק את הדם – האם הדבר פוסל את הקרבן, כלומר האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה ולזרוק אותו על המזבח? או, אם כוס עם הדם יצאה מחוץ לעזרה, האם ניתן לקחת דם נוסף מהבהמה?

דף נלווה

 עולא אמר בשם ריש לקיש שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה, הדבר אסור (ביאה במקצת שמה ביאה). רבי הושעיא מקשה על דבריו ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

סיוע לדברי עולא מובא מברייתא העוסקת בסמיכה של אשם המצורע, הנעשית מחוץ לעזרה. אם היה מותר להכניס רק חלק מהגוף, ניתן היה לבצע את הסמיכה בתוך העזרה על ידי הכנסת הידיים בלבד. רב יוסף דוחה את הסיוע הזה – וישנן שתי גרסאות שונות כיצד הוא דחה אותו.

קושיה עולה על הברייתא שהובאה לתמוך בעולא: אם סמיכת האשם נדרשת מן התורה, ואם סמיכה צריכה להיעשות סמוך לשחיטה לפי דין תורה (תכף לסמיכה שחיטה), אז יש להתיר את הסמיכה בעזרה! רב אדא בר מתנא מתרץ את הקושיה, אך קיימות גרסאות שונות לגבי אופן התרוץ.

רבינא ורבין כל אחד מתרץ את הקושיה על דברי עולא בדרך שונה. רבינא סובר שהכנסת חלק מהגוף לעזרה אסורה רק בעונש מלקות, אך אין עליה עונש כרת. רבין טוען שהציטוט של עולא בשם ריש לקיש אינו מדויק, וריש לקיש דיבר על מלקות הניתנות למי שנוגע בקודשים. זהו מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, כאשר כל אחד מהם מפרש את הפסוק "

המשנה מתירה שחיטה בזר, נשים, עבדים וטמאים, ומלשון המשנה נשמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד. אולם, מקור אחר סותר זאת ומורה במפורש כי שחיטה על ידי זר וכדומה מותרת אף לכתחילה. לאחר עיון נוסף, הסתירה מתבררת: אכן מותר לזרים, נשים ועבדים לשחוט קרבנות מלכתחילה.

אם אדם טמא שחט את הקרבן, השחיטה כשרה רק בדיעבד שמא ייגע בבעל החיים ויטמא אותו. אך ממקור נוסף נראה כאילו היא אסורה מדאורייתא. אך הסוף פותרים בכך שהמקור מדבר על איסור דרבנן.

ישנן שתי גרסאות שונות של ברייתא בנוגע לאיסור על אדם טמא לשחוט או לעשות סמיכה על הקרבן. כל גירסה מבינה אחרת את האיסור להיכנס לעזרה: האם האיסור חל גם כאשר רק חלק קטן מהגוף נכנס, או רק כאשר רוב הגוף נכנס? (ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה).

עולא, בשם ריש לקיש, סובר שאפילו אם אדם טמא מכניס רק חלק קטן מגופו לעזרה – הדבר אסור. רב הושעיא מקשה על כך ממקרה של מצורע שראה קרי בערב פסח, אשר מותר לו להמשיך בתהליך הטהרה, תהליך שדורש הכנסת חלק מגופו לעזרה. עולא מתרץ את הקושיה.

רב יוסף מסיק מתירוצו של עולא שבמקרה מקביל, כאשר רוב הקהילה זבים ואז נטמאו בטומאת מת לפני פסח, ה

דף נלווה

נידונים מקרים שונים שבהם יש שילוב של מחשבת של חוץ לזמנו ומקומו, והשאלה היא האם יש עליהם עונש כרת או לא.

מדייקים דברים שונים מהמשפט במשנה שלפיו מחשבה על אכילה והקטרה אינן מצטרפות, וזאת כדי לענות על שאלות שהעלו רב אשי ורבא, וכן כדי להעלות סתירה פנימית במשנה עצמה. הסתירה נפתרת.

השחיטה מותרת גם בידי מי שאינם כהנים, נשים, עבדים ואפילו אדם טמא – בתנאי שאינם נוגעים בבעל החיים. לכן, מחשבת פיגול בזמן השחיטה עלולה לפסול את הקרבן ולהפוך אותו לפיגול.

אילפא ורבי יוחנן נחלקו האם המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים נוגעת רק כאשר שתי המחשבות הפסולות היו בשתי עבודות שונות, או אף כאשר הן התרחשו באותו עבודה.  עולה קושי נגד כל אחד מהם. הקושי נגד רבי יוחנן נפתר, אך הקושי נגד אילפא נותר ללא פתרון.

מחלוקת במסכת תמורה כ״ה ע"ב בין רבי מאיר לרבי יוסי מובא להשוואה. אביי ורבא חלוקים לגבי הבנתם את אותה מחלוקת והאם הוא דומה או לא למחלוקת בין רבי יהודה וחכמים במשנתינו.

ישנה דיון בלשון המשנה – האם היא מתייחסת למחשבה של "כזית... וכזית" או ל"כזית...,

רבא מסביר את מקור הדין בתורה לגבי מחשבה פסולה הפוסלת את הקרבן – בפרט כאשר הכהן מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו". מחשבה של "מחוץ לזמנו" הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת את האוכל ממנו בעונש כרת, ואילו מחשבה של "מחוץ למקומו" אינה גוררת עונש זה. רבא מלמד שכל הדינים הללו נלמדים מהפסוק בויקרא ז:יח, אשר משמש גם מקור להלכות נוספות הקשורות לפיגול.

דף נלווה

בדיון על מקרים שונים של כוונה פסולה בפיגול, המשנה מזכירה מקרה של מי שמתכוון לאכול את העור שבצד הזנב (האליה) מחוץ לעזרה או שלא בזמנו. מאחר שבדרך כלל הזנב אינו נאכל, לא ברור כיצד להסביר זאת. שמואל, רב הונא ורב חסדא כל אחד מהם מפרש את המשנה באופן שונה.

רבה, אביי ורבא מנסים להסביר את מקור האיסור בתורה על כוונה פסולה הפוסלת את הקרבן כאשר אדם מתכוון לזרוק את הדם, להקטיר את האיברים או לאכול את הבשר "מחוץ לזמנו" או "מחוץ למקומו." . כוונה של מחוץ לזמנו הופכת את הקרבן לפיגול ומחייבת עונש כרת למי שאוכל ממנו, בעוד שכוונה של מחוץ למקומו אינה גוררת עונש זה. דינים אלו נלמדים מפרקים ז' וי

דף נלווה

שלושה פירושים שונים – של שמואל, ריש לקיש ורבי יוחנן – מובאים כדי להסביר את המשנה הפוסלת קרבן שדמו נזרק במקום הלא נכון על המזבח, או על מזבח שאינו מיועד לו. כל פירוש נבחן לעומק, ונשאלות עליו קושיות לאור מקורות תלמודיים והלכתיים נוספים.

דף נלווה

אם רגל אחת של הבהמה הייתה מחוץ לעזרה בזמן השחיטה או בעת קבלת הדם, האם זה מפסול את הקרבן? על מה הדבר תלוי?

אם חלק מבשר בהמה בקשים קלים יותר יוצא מן העזרה לפני שנזרק הדם, האם הקרבן פסול?

אביו של שמואל שואל את שמואל מספר שאלות לגבי הבהמה או השוחט או הכהן שקיבלו את הדם התלוי באוויר, האם זה פוסל את הקרבן?

אם הדם הונח במקום הלא נכון על המזבח או על המזבח הלא נכון, המשנה פוסקת שפסול. שמואל מבין שהדם מתקבל (הבעלים מתכפרים) אך הבשר פסול.

מובאת משנה בזבחים ל״ב כדי להעל

בפסוק בתורה העוסק בטהרת המצורע, בויקרא יד:יז, נאמרת המילה "ימין" שלוש פעמים – אחת לגבי היד, אחת לגבי הרגל ואחת לגבי האוזן. רבא מסביר שכל אחת מהן באה ללמד על הצורך ביד ימין בטקס שונה: אחת לקמיצה במנחות, אחת לחליצה, ואחת לעבד עברי שנרצע באוזנו.

אם נקבל את דברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, שכל מקום שנאמר בו "כהן" יש לבצע את הפעולה ביד ימין, הדרשה של רבא לגבי קמיצה באה ללמד שגם נתינת הקומץ בכלי שרת צריכה להיעשות ביד ימין.

אם הכהן אינו עומד ישירות על הרצפה אלא על חפץ המונח על הרצפה בזמן ביצוע אחת מעבודות הקרבן המרכזיות, הדבר נחשב לחציצה – והקרבן נפסל. מהיכן נלמד דין זה?

המשנה מביאה שלוש דוגמאות לחציצה בין הכהן לרצפה. כל אחת מהן נחוצה כדי להמחיש סוגים שונים של חציצות.

נאמר בברייתא את דברי רבי אליעזר: אם הכהן עומד כאשר רגל אחת על הקרקע והרגל השנייה על חפץ, והחפץ הוסר כך שהוא יכול לעמוד רק על הרגל שעל הקרקע – הקרבן כשר.

רבי אמי מעלה שאלה לגבי כהן העומד על אבן שאינה מחוברת לקרקע. גרסה אחת של שאלתו עוסקת בשאלה האם רפיון האבן נחשב לחציצה. גרסה אחרת בודקת האם, אם האבן הוסרה והכהן עומד על הקרקע שמתחתיה – האם העבודה כשרה.

המשנה דנה גם במחלוקת בין חכמים לרבי שמעון בשאלה האם קבלת הדם ביד שמאל פוסלת את הקרבן. המחלוקת נובעת מהבנת הפסוק בויקרא ד:כה. שלושה הסברים מובאים על ידי רב יהודה, רבא ואביי כדי לברר את שורש המחלוקת. אביי מוסיף פירוש שלישי בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלפיו קבלת הדם חייבת להיעשות ביד ימין, אך זריקת הדם יכולה להיעשות ביד שמאל.

כמה קושיות מועלות כנגד המסקנה שלפיה זקני הדרום סוברים שניתן להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא בטומאת מת. לאחר שמובאת קושיה על סמך שאלה של רמי בר חמא, מסיקה הגמרא שרמי בר חמא חולק בבירור על זקני הדרום. הוא סובר שאין להקריב את קרבן הפסח עבור אדם הטמא טומאת מת, ואם הקריבו – הקרבן פסול.

ברייתא מובאת כקושיה על עמדתו של רמי בר חמא, אך הקושיה נפתרת בסופו של דבר. ישנן שתי גרסאות שונות לקושיה זו.

בנוסף, הגמרא דנה במקרה של כהן שיושב בעת ביצוע עבודת הקרבנות. במקרה כזה, הקרבן נפסל. שני פסוקים שונים הובאו כמקור דין זה.

הכיור שבמקדש צריך להיות גדול דיו כדי שארבעה אנשים יוכלו לרחוץ בו את ידיהם ורגליהם בו זמנית. מעלים קושי מברייתא המציינת שכהן רשאי גם לרחוץ את ידיו ורגליו בכלי קטן יותר. בסוף מסיקים שזה בתנאי שהמים מקורם מהכיור וניתנים בכלי שרת.

ריש לקיש פסק שנוזל הכשר להשלמת שיעור מקווה יכול לשמש גם להשלמת שיעור המים בכיור שבמקדש. אולם, נוזל כזה אינו כשר לשיעור רביעית הלוג הנדרש לנטילת ידיים. הגמרא דנה לאילו סוגי נוזלים מתייחס ריש לקיש. בתחילה הוצע לפסול טיט נוזלי או יצורים מימיים כמו יתושים אדומים, שנחשבים כדמויי מים. שתי ההצעות נדחו.

לבסוף מסיקה הגמרא שהוא מתייחס למקרה שבו מוסיפים סאה של נוזל למקווה שיש בו בדיוק ארבעים סאה, ואז מוציאים סאה, וחוזרים על הפעולה עד שחצי מהמקווה מורכב מהנוזל הנוסף. שיטה זו כשרה למקווה ולכיור, אך לא לרביעית הלוג. רב פפא מוסיף מקרה ייחודי שבו נוזל כזה כן יהיה כשר לטבילה של חפצים קטנים מאוד ברביעית מים.

רבי ירמיה, בשם ריש לקיש, אמר שמותר לקחת מים ממקווה לשימוש בכיור שבמקדש. הדבר מעורר שאלה: הלא הכיור דורש מים חיים ולא מים עומדים. אף על פי שמקור תנאי תומך בדרישה זו, הגמרא פותרת את הקושי בכך שמראה שזהו נושא שנחלקו בו התנאים.

המשנה מלמדת שאם כהן ער

דף נלווה

אם אדם נטמא, האם עליו לשוב ולקדש את ידיו ורגליו? מובאת ראיה ממשנה פרה ג:ז בענייני פרה אדומה, שממנה ניתן להסיק שאין צורך בקידוש חוזר. אך ראיה זו נדחית, שכן דיני פרה אדומה קלים יותר, שהתירו בטבול יום.

האם הכהן יכול לטבול את ידיו ורגליו ישירות במי הכיור, או שרק אפשר לשפוך ממנו את המים עליו? רב נחמן בר יצחק מביא מקור שממנו ניתן להסיק שמותר לטבול, אך ההסקה נדחית.

לגבי זמן השקעת מי הכיור בבור כדי שלא ייפסלו לשימוש ביום הבא, מובאות שלוש דעות:

רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון חלוקים בשאלה האם קידוש ידיו ורגליו של כהן, הנעשה לפני עבודת המקדש, מתבטל בכל לילה ודורש קידוש חדש בבוקר. לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הקידוש נשאר בתוקפו גם במהלך הלילה, ואין צורך לחזור עליו.

אילפא מקשה על כך: אם הקידוש נשאר בתוקפו בלילה, האם גם המים שבכיור המקדש אינם נפסלים בלילה? רבי אמי מביא בשם רבי יוחנן שאלפא עצמו השיב מאוחר יותר שהמים אכן אינם נפסלים בלילה. אולם רבי יצחק בר ביסנא מערער על מסקנה זו.

משנה במסכת יומא מתארת מכשיר ששימש בבית המקדש, המוכני, אשר השתמשו בו להוריד את המים לבאר בכל לילה כדי למנוע את פסילתם. הגמרא מנסה להביא מקור זה כתמיכה לכך שרבי אלעזר ברבי שמעון סובר שהמים כן נפסלים בלילה. זאת בהתבסס על משנה מוקדמת יותר באותו פרק, המתארת את מקום שחיטת הפר של יום הכיפורים, אשר תואם לדעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון: המקום שבין האולם למזבח, המיועד לשחיטת קודשי קודשים. אם המשנה המוקדמת תואמת לדעתו, מסתבר שגם המאוחרת תואמת לה. אך מאחר שניתן לפרש את המשנה לגבי שחיטה גם לפי דעתו של רבי, אין מסקנה חד-משמעית.

דף נלווה

המשנה המצוטטת ממסכת עירובין דף ק״ג מתירה לכהן לשים תחבושת עשויה מקנה על אצבע פצועה כשהוא בבית המקדש, אך לא מחוץ לבית המקדש, שכן הדבר אסור על פי תקנות חכמים, ותקנות אלו מתבטלות בבית המקדש. אולם, אם כוונתו להוציא דם – הדבר אסור, שכן מדובר באיסור תורה.

רבי יהודה בן רבי חייא מסייג את דברי המשנה ומבהיר כי מדובר רק בענייני שבת, אך אם הכהן קשר סרט סביב אצבעו, קיימת בעיה נוספת של לבישת בגד נוסף. לעומת זאת, רבי יוחנן חולק וסבור שאיסור לבישת בגד נוסף קיים רק במקום שבו אמורים להיות בגדי כהונה. רבא חולק על רבי יוחנן וסבור שגם במקום שאין בו בגדים, כגון על האצבע, יש איסור, אך הוא מבחין: אם מדובר במקום שבו הכהן לובש את בגדיו – כל בד צדדי ייחשב לבעיה; אם מדובר במקום אחר – הדבר אסור רק אם הבד בגודל של שלוש על שלוש אצבעות.

נוסח שני של שלוש הדעות מובא, שבו ברור שרבי יוחנן חולק על רבי יהודה, וכן שרבי יוחנן ורבא חלוקים זה על זה. הגמרא שואלת האם גם רבא ורבי יהודה חלוקים, ומסיקה כי אין ביניהם מחלוקת.

רבא שואל שש שאלות, רב אשי מוסיף שאלה שביעית, ורבי זירא שאלה שמינית – כולן נוגעות לבעיות הקשורות לבגדי הכהן. ת